20 שנה אחרי - חשבון הנפש הוא גם בתוכנו

חניכי בני עקיבא של היום נולדו כולם לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ולא היו שותפים להלכי הרוח בשנים שחלפו. האווירה של אז אינה זכורה להם ומחקר שהתפרסם בימים האחרונים מעיד כי ההיסטוריה נשכחת וכי למעלה מ70% מהמורים בישראל לא ידעו לענות על השאלה באיזה תאריך נרצח ראש הממשלה!

עוד דעות ב-ynet:

לעצור את האלימות ולהניע את התקווה

גם היום "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה"

המאבק של החד הוריות לקורת גג יציבה

לקח הרצח - משבטיות לחברה משתפת

האקדח שהופיע במערכה הראשונה, יירה בשלישית

לפני ארבע שנים קיבלתי פנייה מראשי תנועת הנוער העובד והלומד לשאת דברים בעצרת לזכרו של יצחק רבין. הרגשתי ששאלת ההשתתפות בעצרת איננה שאלה פרטית ולא שאלה תנועתית, זוהי שאלה לאומית.

לא אתכחש, דרכה של בני עקיבא היתה שונה מדרכו של יצחק רבין, אף על פי כן ובלא כל גמגום בהיוודע דבר הרצח, יצאנו, כמו החברה הישראלית כולה, בגינוי והוקעה של המעשה הנפשע.

במשך השנים תבענו שיום הזיכרון לרצח ראש הממשלה רבין יהיה יום לאומי ולא מגזרי, אמרנו שחייבים להפריד בין מורשת רבין ודרכו לשלום, שהייתה ועודנה במחלוקת, לבין האבל על הרצח. בנוסף, בקשנו להצטרף למתאבלים על רצח ראש ממשלת ישראל - ראש הממשלה שלנו, ולהתנגד לאלימות. קראנו למארגני העצרות: אל תכפו עלינו את מורשת רבין כתנאי לאבלנו ולכאבנו, זכותנו וחובתנו לציין את הרצח ולקחיו גם מבלי להתחייב למורשתו. יחד עם זאת, בקשנו להעניק ליום זה מימד של אחדות וסובלנות, לחוות אותו יחדיו עם כל עם ישראל, מתוך הבנה שעתידנו כאן תלוי ביכולתנו להתגבר על המפריד מתוך הקשבה זה לזה.

קריאתנו נענתה בחיוב, היד המושטת פגשה יד אחות והוזמנו ולהשתתף בעצרת, עצרת ששינתה את סגנונה ושהמסר שלה הפך למסר של זיכרון מחד וקבלת כללי הדמוקרטיה מאידך. הרגשנו שקול הדוד דופק... אנו חייבים לקום ולפתוח, זוהי שעת כושר לחיבור לבבות לחידוד המחלוקת מתוך כבוד וכיבוד של כללי המשחק, הרגשנו כי דרושה החלטה אמיצה, אך מתבקשת, להיענות לפניה.

הדפנו את האצבע המאשימה

לא באנו אז ואיננו באים היום כמתנצלים וכנושאים באשמה כלשהי. אנו באים כתנועת נוער ציונית דתית גאה, שמעורבת בכל תחומי העשייה ובכלל זה במשימה המורכבת של חיבור ואחדות העם ודאגה לשלומה של החברה הישראלית.

במשך השנים הדפנו את האצבע המאשימה שהופנתה כלפינו ודרשנו, בצדק, שלא להכליל, שלא להאשים מחנה ולא להפוך את כולנו לבני מחנה הרוצח.

טענות רבות יש לנו במחלוקת עם המחנה האחר. לשמחתי, טענותינו נשמעות ואני חש בכנות וברצון לשיח מחייב של ברית אמיתית.

בהקשר זה עליי לומר כי לצערי יש עדיין בקרבנו תופעות שעלינו למגר. תהיה זו שגיאה מצידנו להתמקד בשיח הרחב על האלימות הנוראית שנחשפת שוב ושוב במרחב הציבורי, באלנבי 40 ובמועדונים השונים, במעשה הלינץ' בבאר שבע וברצח המתועב של שירה בנקי ז"ל. אנו נעשה שקר בנפשנו ובחינוך צעירינו אם הביקורת תישאר במרחב הכללי.

על בני הציונות הדתית ובני עקיבא בתוכה מוטלת החובה למגר כל גילוי של אלימות ושנאה ולצערי עליי להודות כי תחום זה לקוי והוא מחייב שיפור ותיקון. דווקא

 בעת הזו יש לצאת כנגד שיריים המבטאים שנאה, ארגונים הקוראים לשימוש באלימות, ביטויים ואמירות שאין להם חלק בתורת ישראל. עלינו לומר בקול חד, ברור וללא קריצה – זו לא דרכנו.

היום, בחלוף 20 שנה מהיום המר והנמהר של הרצח אנו מחויבים - מחויבים ללקחים של הסלידה מהאלימות, מחויבים לקבלת כללי הדמוקרטיה ומחויבים לחתירה לאחדות, אין אחדות בדעות - אך נחתור לאחדות בלבבות, אנו מצדנו נפעל לחנך את הדור שנולד לאחר הרצח, לשנות את השיח, לדבר על החזון ועל המשך העשייה הציונית-יהודית שהיא התשתית והבסיס לעתידנו.

הכותב הוא מזכ"ל בני עקיבא