לא לתבוסתנות, כן לתקווה
אני קורא לכל תומכי מחנה השלום, למנהיגות הפוליטית ולתורמים להתכנס שוב בזמן הקרוב ולחזור ולבסס את מקומנו הלגיטימי בציבוריות הישראלית, כדי שבשנה הבאה נניף בכיכר את השלט "זוכרים את הרצח - נלחמים על השלום"
אתמול בערב (שבת) התקיימה העצרת בכיכר רבין, עצרת שלא הוקדשה לסיבה שבגללה נרצח ולא לתקווה שנתן לשני העמים, אם כי לערכים אוניברסליים, שבאצטלה ליברלית נועדו לטשטש את הסיבה האמתית להירצחו של רבין. מדובר כאן בשילוב נדיר של תבוסתנות, טשטוש אינטרסנטי להסתת השיח ושיגעון גדלות של כמה יחידים. לאנשי שמאל כגון הנשיא לשעבר פרס, שנכח בעצרת, לא הרשו לנאום. לנציגי הציונות הדתית - כן.
עוד דעות ב-ynet:
מה באמת קורה כשנתניהו מלמד היסטוריה
מיומנו של ליכודניק בעצרת ב-4 בנובמבר 95'
מתמטיקה ומדעים, לא במקום ערכים
כפירה בקונספציה
הם עושים אותנו ברברים
כמה מחבריי שלבשו חולצות מפלגתיות נשאלו על ידי חניכי תנועות הנוער לפשר החולצה בכיכר, והדגישו את שנפגעו מנוכחות זו. אם זו הדמוקרטיה שעליה מדברים בפעולות בתנועות הנוער המצב קשה. פוליטיקה ומפלגות הן התגלמות הדמוקרטיה במיטבה. קשה היה גם לשמוע את מנחה העצרת רינו צרור מודה למארגן העצרת על ייסוד העצרת בארבע השנים האחרונות! כאילו לא היו כאן 19 עצרות שלום קודמות. עוד שלב מכוון בשכתוב ההיסטוריה וביטול העבר.
למזלנו, ולצערם של המארגנים, שיכלו לשלוט בדבריהם של רוב הדוברים, הנשיא קלינטון והנשיא אובמה נאמנים לעצמם ולחזון שהם מובילים. הנאומים שלהם בלבד, ידידי ישראל מסורים, הצילו את העצרת מעצמה. בזכותם חזרתי הביתה עם מעט תקווה לשלום, לדו-קיום ולהסדר מדיני.
לפני כמה שבועות, כשהתברר שמרכז רבין נתן ידו לביטול העצרת הפוליטית ונכנע ללחצי בעלי האינטרס והשיגעון, כתבתי לדליה רבין, יושבת ראש מרכז רבין, והפצרתי בה לחזור בה מהחלטתה ולתת לכולנו מעט תקווה. פיצול העצרות שהחל לפני כמה שנים הוא רע מיסודו, אך מרגע שהתחילו מארגני העצרת הא-פוליטית להתחרות בעצרת המרכזית ולבסוף להשתלט עליה, ברור כי יש לעמוד זקופים וגאים על דגלנו ומסרינו ולהמשיך את העצרת המרכזית במתכונתה הידועה שנמשכה מיום הירצחו של רבין.
תנועות הנוער קיימו לפני כשבוע עצרת לזכרו של רבין בסימן דמוקרטיה ואחדות במרכז רבין. כך גם השתתפו התנועות כולן בטקס האזכרה הממלכתי בהר הרצל שבו נכחנו כולנו, ימין ושמאל, כראוי. משום כך, מקומם מאוד מהלך ההשתלטות על המרחב הפוליטי היחידי שנותר לזכרו של רבין והפיכתו גם כן לממלכתי.
להמשיך בדרך רבין
לפני כמה ימים היינו עדים לפרסום סקר שבו רוב הציבור הדתי טוען כי הרוצח הוא לא הרוצח. משפחתו אף הגדילה לעשות והחלה בשיח לקידום שחרורו. באווירה שנוצרה, לא מפתיע שנציגת מארגני העצרת מתראיינת ביחס לעצרת ואומרת: "מחפשים מכנה משותף של מרכז מתון ומאוזן". דווקא משום כך, הניסיון של מארגני העצרת הממלכתית חוטא לאמת. דווקא על הדמוקרטיה ומניעת אלימות ניתן וצריך לדבר כל השנה, בבתי הספר ובתנועות הנוער. תהליך חינוכי הוא סיזיפי ותנועות הנוער עומדות בכבוד בחזית זו.
את המאבק על השלום והתהליך המדיני שהחל רבין ובגינו נרצח בעצרת שהתכנסה למטרה זו, חובה להמשיך ביום השנה להירצחו. האמירה כי בשל ניכור חלק מהקהלים מעצרת פוליטית יש לוותר עליה ולטשטש את האמת היא תבוסתנית. יש רק עצרת אחת שאינה ממלכתית ובלעדיה אין זיכרון מאורגן אחד למסר הפוליטי, בעוד הממלכתיות והאחדות המדומה שולטות בשיח. הממלכתיות והאחדות הן הדרך לבטל את עברו, זהותו ועתידו של מחנה השלום, ועל כך יש להתקומם.
הופתעתי מאוד מעמדתו של הרב גלעד קריב כפי שהוצגה כאן לאחרונה, שדווקא ביום היחידי שעוד נותר שבו ניתן לדבר על שלום ואינו יום הזיכרון הממלכתי, הוא טוען כי יש לזנוח כיוון זה וכי עלינו לדבר על דמוקרטיה ומניעת אלימות בלבד כדי לתת כבוד לאחר וליצור מרחב שיח משותף. מוזר, מה עם כבוד למרחב ולזהות שלי ושל חבריי? עוד הוא טוען כי לעצרת השלום לא מגיעים מספיק מפגינים, ולכן יש לקיימה במועד אחד. קריב טועה, זו לא סיבה לשנות תפיסה או לטשטש עמדות, אלא להיפך. להילחם על עמדתנו, להנציח את העבר ולפעול למען העתיד. המפגינים יגיעו כשנצליח לייצר להם מנהיגות ותקווה.
בהתחלה נהיה מעטים. אחר כך יבואו ההמונים. אמנם לעצרת הגיעו יותר משתתפים מאשר בשנים האחרונות (כזכור היו שתי עצרות והמספר התחלק ביניהן), שכן אנשי מחנה השלום לא יכלו להרשות לעצמם להיעדר מהכיכר. יחד עם זאת, כמו תמיד בפוליטיקה, ככל שתלך למרכז המעומעם והשטחי כך תוכל לגייס יותר תומכים.
הטיעון החמור ביותר שמעלים תומכי העצרת הממלכתית, ובהם הרב קריב כפי שבא לידי ביטוי במאמרו, הוא: "השנים שחלפו לא הטיבו עם איכותו של השיח הציבורי והפוליטי בישראל בלשון המעטה. השיח הפך אלים, קיצוני ומסית יותר והשוליים מלחכים לא בשולי המרכז והרוב הישראלי, אלא בלב המחנה.
"בדיוק כמו לפני הרצח רשויות החוק והאכיפה מתקשות להציב קווים אדומים יעילים, ומערכת החינוך ממשיכה לדשדש מאחור בהטמעת ערכים דמוקרטיים ואזרחיים.
במצב העניינים הזה, אסור לוותר על יום הזיכרון לרצח. גם אם המחיר הוא טשטוש חלק מהמסרים המתבקשים של היום הזה". עכשיו הכול ברור. השמאל מאוים, פיזית ופוליטית, ולכן בואו נטשטש מסרים וניכנע לאלימות שוב! על כך יש לומר - לא נשכח ולא נסלח.
טוב יעשו תנועת השומר הצעיר, התנועה הרפורמית ומרכז רבין אם במקום להסביר למחנה השלום עד כמה הוא לא מצליח, יגייסו את תומכי המחנה לעצרת שלום ידועה וחשובה מדי שנה. טוב יעשו אם יציעו מנהיגות לצד המפלגות הממשיכות את דרכו המדינית של רבין. אני קורא לכל תומכי מחנה השלום, למנהיגות הפוליטית ולתורמים להתכנס שוב בזמן הקרוב ולחזור ולבסס את מקומנו הלגיטימי בציבוריות הישראלית כדי שבשנה הבאה נניף בכיכר את השלט "זוכרים את הרצח – נלחמים על השלום".
הכותב הוא מזכ"ל מרצ לשעבר וחבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית
לפנייה לכתב/ת 
