רבין נרצח, אבל אחדות העם חיה

יום הזיכרון ליצחק רבין הוא יום חשוב במערכת החינוך ובמדינת ישראל. רצח של מנהיג העם, של ראש הממשלה, הוא דבר שאסור שיימחק מזיכרון האנשים. האבסורד של המעשה צריך להישאר בליבותיהם, ככבוד לראש הממשלה הנרצח וכזיכרון-עד.

עוד דעות ב-ynet:

העסקים בירושלים בקריסה, הממשלה ישנה בעמידה

אני חייב את חיי לתוקף שלי

לא לתבוסתנות, כן לתקווה

מה באמת קורה כשנתניהו מלמד היסטוריה

אני לא יודעת אם רצח שכזה הוא דבר שיכול לקרות שוב או לא. המקרה שאירע אז, היה מעשה שביצע אדם קיצוני. כתלמידה בחינוך הממלכתי-דתי המגיעה מהמגזר הדתי-לאומי, אני מאמינה שהוא לא מייצג שום מגזר. בטח שלא את המגזר שלי. אני פשוט רואה בו אדם מעורער, שעשה מה שהחולים בנפשם עושים. וכאלו יש תמיד.

אבל כנגד אותם אנשים שטענו שהמגזר הוא זה שהוביל לרצח, אוכל לומר שהסיכוי שדבר כזה יקרה שוב נמוך ביותר: העם התבגר ולא יאפשר להיסטוריה לחזור על עצמה.

אני לא רואה את עצמי עוסקת בשימור זכר הרצח, אבל אני מאמינה שכל יהודי שחש כחלק מהעם שלנו צריך לזכור מה קרה כאן.

 זאת כדי לשמור על שלמות העם וכדי למנוע שמקרה נורא שכזה יתרחש שוב. בכל מקום בעולם, ובכל עם באשר הוא, יש קבוצות בעלות דעות שונות ובאופן טבעי נוצרות מחלוקות ביניהן. אם בגלל דרך חיים שונה, דרכי התנהלות שונות ואם בגלל הדעות השונות.

וכשאני חושבת על האדם ההוא, השונה ממני בדעותיו ובאורחות חייו - אין לי שום תחושת זרות מולו. יש לו את הזכות לחשוב כפי שהוא חושב ולחיות כפי שהוא חי. ולמרות שמבחינתי, דעתי היא הצודקת, אין זה פוגם באפשרות שכל אחד יבטא את דעותיו.

מחלוקות תמיד היו ויהיו, אבל הגדולה שלנו היא ליצור אחדות בין הקבוצות שבעם, כחלק מהאומה היהודית ומהעם הישראלי החזק. בכל המלחמות ובכל המבצעים הצבאיים אנו רואים כיצד הקשיים הללו מאחדים אותנו באופן מופלא והופכים אותנו לעם שנרתם למען הגשמת מטרותיו מבלי לשים את הדגש על ההבדלים שבינינו.

העם שלי

באופן טבעי לאחר הרצח הייתה סערה גדולה שגרמה לקיטוב ביו הדתיים לחילוניים, בין הימנים לשמאלנים. אחת הסיבות לכך הייתה השלכת האשמה לרצח על המגזר הדתי-לאומי וזאת בגלל הכיפה שעל ראשו של הרוצח.

אך העם שלי, כפי שאני רואה אותו: העם שעבר את צוק איתן, שעבר פיגועים מזעזעים - הוא עם שמתגייס לעזרה לכל נזקק, הוא עם

 המתייצב בהמוניו כאיש אחד בלב אחד, דתיים וחילונים, מכל הקצוות והגוונים כדי ללוות חייל בודד ולא מוכר בדרכו האחרונה, הוא עם שרואה מחבל ובמקום לברוח ולהציל את עצמו, מסתער תוך שהוא שם את חייו בסכנה, כדי להגן על אחיו. הוא עם שלאחר חטיפת שלושת הנערים התאחד באופן יוצא דופן, והתגייס לעזרה ולעידוד המשפחות ללא קשר להשתייכותם המגזרית.

בכל פיגוע אני רואה את העם שלי מבטא את מי שהוא באמת. את האנשים הטובים המביאים מזון לחיילים, הממתינים לאוטובוס בצמתים או המתכוננים ליציאה לקרב בשטחי האיסוף. כל קושי וכל אתגר תורמים לחיבור העם שלנו שנזכר ברגעים הקשים בכוח העצום שיש לו מול הרוע. זה העם שלי.

הטור נכתב ללא הזהות על-ידי תלמידת כיתה ט' המשתתפת בתכנית "רוח יהודית" של "יוזמת אורות" באולפנה השייכת לחינוך הממלכתי דתי. שמה לא מוזכר לבקשת הוריה.