שוִויץ איט אאוט: שגעון החולצות היהודיות
"ליטל הורה", "קיס מיי טוכעס" ו"מצה בולין": כך הפכו שתי פרסומאיות - האחת יהודייה והשנייה "יהודייה תרבותית" - את היידיש, לדבר החם בשוק הטי-שירט האמריקאי. והכל התחיל לגמרי במקרה, במסיבת גיור
שירן טייטלבוים, ילדה טובה גבעות הוליווד (ובת לאם ישראלית), במיזם שמשגע את לוס-אנג'לס: "שוק לא כשר" (Unkosher Market). יחד עם חברתה (הלא יהודייה), אליס בלסטורה, היא מפיקה חולצות טי-שירט מהסוג שרק בבני ברק יבינו (אבל כנראה לא ילבשו): סלוגנים המתכתבים עם ביטויים באידיש, שכבר מזמן הפכו לחלק מהז'רגון האמריקאי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כמו בכל סיפורי הסינדרלה, גם כאן הכל החל במקרה: מזכרת תמימה מ"מסיבת גיור" (כן, יש דבר כזה), הפך לקולקציה שלמה שנמכרת בטירוף בכל רחבי צפון-אמריקה. ואם בא לכם, הצמד (בכלל פרסומאיות בשעות העבודה), גם מארגן משלוחים לישראל.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- בזכות ראול ולנברג - הוכיחה לרבנות שהיא יהודייה
- עשרות רבנים: "דורשים עונש מוות למחבלים"
- כבוד השר, מותר לנו לחלל שבת?/
יצחק טסלר
הכיתובים החצופים שעל החולצות מעלים חיוך אוטומטי בזווית העין. בלוס-אנג'לס, הזדהות תרבותית עם היהדות היא הרבה מעבר ל"מגן דוד" נדוש. היא נעשית בקריצה, בטרנדיות, ומתברר שגם "גויים גמורים" נופלים שדודים.
חוצפה של חולצה
טייטלבוים מספרת שהכל החל כשחברה משותפת של השתיים החליטה להתגייר. החיים בגבעות, הפרבר האולטימטיבי של לוס-אנג'לס, מלאים בחוויות יהודיות ללא קשר להורים יהודים. "גדלתי בבית יהודי אמנם, אך מסביבי היו רבים שחיו את אותה האווירה. כשיש לך חברים יהודים, אתה מוצא את עצמך בארוחות חג בפסח ובראש השנה.
"זה חלק מהתרבות שבתוכה אתה חי. יש לי זוג חברים שמגדירים את עצמם 'יהודים תרבותית', והם לא
מסיבת הגיור (כך קוראים לזה) "ג'ויאיש-צ'לה" (משחק מילים מחוכם על פסטיבל המוזיקה קואצ'לה, ה-אירוע הטרנדי של קליפורניה), שארגנו טייטלבוים ובלסטורה - כללה את כל המרכיבים היהודיים ההכרחיים - מחומוס, דרך בייגל עם שמנת, גפילטע פיש - וגם מזכרת קטנה שהכינה שירן לאורחים, חולצה: האחת, יועדה ליהודים - "כבר נבחרתי" (משחק מילים על "העם הנבחר"), והשנייה - "לא בשבט, אבל חלק מהאווירה" ( “not in the tribe but I dig the vibe”). באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב.
משתתפי המסיבה צילמו את עצמם עם החולצות, ושיתפו באינסטגרם וברשתות החברתיות. התוצאה: גל של ביקושים לטי-שירט הכי טרנדית בסביבה. הצמד, כאמור לא בתחום האופנה, החליט להעלות "ליין" למכירה – והסחורה נחטפה מיד. "אנשים פשוט לא הפסיקו לקנות את זה", טייטלבוים מספרת.
בשלב הזה נכנס לתמונה משקיע קנדי, והשתיים פתחו עסק עם חולצות "מֵייד אין לוס-אנג'לס". "רצינו לא להתפשר על איכות מקסימלית, ולדעת שהחולצות יוצרו בתנאים הוגנים. מתברר שזה מדבר לקהל רחב של לקוחות".
ובכן, חולצות "ליטל הורה"
אבל הקורא הישראלי הממוצע יעמוד מבולבל מול הבדיחות שיישמעו לו מוכרות, אך לא ממש מובנות.
"יש דברים שכולם מבינים, כמו למשל 'שוִויץ איט אאוט', או 'קיס מיי תוכעס', וכאלה שפחות, אבל זה עניין תרבותי. כדי לדעת מה יילך, פעמים רבות אני מעלה סטטוס ורואה את התגובות. לא לפני שאני מתייעצת עם אליס, כדי לוודא שזה על גבול החמוד, ולא מעליב או פוגעני.
"כתבתי, למשל: 'את כמו הבמבה של הביסלי שלי' (גם זה נשמע באנגלית הרבה יותר טוב). אמריקאים רבים לא הבינו בכלל על מה אני מדברת, אבל ישראלים או אמריקאים שביקרו בישראל, הבינו מיד את החיבור".
למשל, חולצות "ליטל הורה"- (משחק מילים על ריקוד הורה וכינוי גנאי לזונה) – שהפכו ללהיט ברחבי ארצות הברית (אם כי טייטלבויים מקווה שאף נער או נערת בר מצווה לא קיבלו אותה כמתנה). "אנחנו מתכננות עכשיו קו של טי-שירט באותו סגנון, ובסלוגנים שונים לתינוקות. הרבה אמהות אוהבות לצלם את הילדים שלהם עם כיתובים משעשעים ולעלות לאינסטגרם, אז זה הדבר הבא. חוץ מזה, 'קיס מיי טוכעס' נשמע אחרת לגמרי על תינוק מתוק".
זה מפתיע אותך שאנשים רבים - גם לא יהודים - מחפשים את ה"חיבור היהודי"?
"האמת שלא. בלוס-אנג'לס כאמור זה מאוד טבעי. אני רואה לאן נשלחות החולצות שלנו, מקונטיקט, דרך ניו-אורליאנס וטקסס. אנשים אוהבים את זה. ואין להם שום בעיה ללכת עם זה. אני בטוחה שגם בישראל זה יכול להיות שיקי באותה המידה. מצד שני ברור לי שבאנגליה, למשל, לנפנף בזהות היהודית שלך זו בעיה. מצד שני, מי שלא דובר אידיש, או חי את האווירה היהודית, במילא לא יבין על מה זה מדבר, או מה זה מצהיר, אם כי מאוד חבל לי שלא בכל מקום את יכולה להיות יהודייה גאה".
טייטלבוים אומרת כי מבית – מהכיוון היהודי – מתקבלות תגובות חמות גם ממקומות פחות צפויים. "נשים אורתודוקסיות, למשל, פנו אלינו ושאלו אם יש אפשרות לחולצות עם שרוולים, אז כנראה ש'זה עושה את זה' לרבים".
