תרבות או הפקרות

בין הנושאים המרכזיים שבלטו בשבוע שעבר בכותרות העיתונים ובערוצי הטלוויזיה היו הטרור הברברי של דאעש, ההסתה הנתעבת לרצח מצד כוהני האסלאם הקיצוני, דברי הלעג הוולגריים של ח"כ אורן חזן והבוטות שגלומה באמירתו האלימה של שר החינוך בנט ש"ירה כדור בין העיניים" של ראש הממשלה נתניהו.

עוד בערוץ הדעות:

לכרות או לא לחיות, זאת השאלה?

מלחמת רשע ברשע

נעדרים מבימת ההיסטוריה

כך לא מפתחים את הנגב

איך להרתיע מחבלים בגדה?

לדיון בנושא פחות דרמטי הזמינו אותי לאחת מתוכניות הטלוויזיה של סוף השבוע: דיון בדו"חות חדשים שמעידים על השפל בהישגים הלימודיים של מערכת החינוך הישראלית חרף העלייה בהקצאת המשאבים ובשכר המורים. אחרי שהתייחסתי בתשובתי לסוגיית חילופי השרים ולשינויים התזזיתיים במדיניות משרד החינוך, לצפיפות הבלתי נסבלת בכיתות, להתרחבות הפערים החברתיים, ולהיעדר מדיניות ברורה לטיפוח המורים, עמדתי על כך שהחינוך לעולם לא פועל בוואקום תרבותי. הרחבתי והסברתי שהדור הצעיר מושפע לרעה ועובר השחתה בעקבות הדוגמה השלילית של המנהיגות הפוליטית והטלוויזיה המסחרית: הצעירים קולטים מהם יחס של בוז לתרבות הגבוהה, זלזול באקדמיה, השלמה עם הפקרות מוסרית והתעלמות מנורמות של מקצוענות בשירות הציבורי.

על תשובה זו הטיחה בי בביקורתיות מנחת הדיון: מי שם אותנו לקבוע מהי תרבות גבוהה? וזו אכן השאלה הנכבדה מכול, כי אם אין ברשותנו אמות מידה ברורות, מנומקות ומוסכמות לגבי תרבות גבוהה, בדומה לסטנדרטים מוסכמים של השכלה גבוהה וחינוך נאות, אזי כל השיפוטים הערכיים שאליהם התייחסתי בפסקת הפתיחה מאבדים את תקפותם: הטרור של דאעש אינו ברברי, ההסתה לרצח אינה פגומה, הלעג של ח"כ חזן לח"כית אלהרר אינו וולגרי, הטרדות מיניות הן התנהגות לגיטימית, ואין שום דבר לא חינוכי בהתבטאות הבריונית בדבר "כדור בין עיניו" של ראש הממשלה.

כריתת הענף

אשתמש במטפורה ידועה: ויתור על דיון רציני בדבר מאפייניה של תרבות גבוהה היא כריתת הענף שעליו מתאפשרים חיים חברתיים של ביטחון, רווחה, כבוד הדדי והגשמה עצמית. הוא הזמנה להפקרות מוחלטת ולתרבות כוחנית של כל דאלים גבר. בהקשר של דיון זה, בתרבות גבוהה או נאותה הכוונה אינה למורשת אחת מול מורשת אחרת אלא לרמות הישג של המין האנושי או מה שמקובל לכנות נכסי צאן ברזל כלל-אנושיים. היא ניכרת בראש ובראשונה בהתייחסות רצינית שחורגת מציפיות להנאה, לבידור ולסיפוקים אישיים, ומעמידה תביעה מאתגרת לאיכויות גבוהות בתחום המחשבה וההשכלה, הדיבור והכתיבה, המוסר והפוליטיקה, האמנות והיצירה, הספורט, הגנת הסביבה וכיוצא באלה שאר תחומי החיים המשותפים לציבור הרחב.

כולנו, לפחות בתיאוריה, מכירים ומוקירים את ההתגלמויות הבאות של תרבות גבוהה ונאותה: בפוליטיקה יש לדבוק ביושרה ובשקיפות ולהתנגד לשחיתות ותכמנות; בספורט מצפים לאיכות משחק ורוח ספורטיבית ומסתייגים מאלימות וונדליזם; במוסר מבקשים הקפדה על כבוד האדם ועל צדק חברתי וסולדים מגזענות והדרת החלשים; ממחשבה רצינית מצפים שתהייה מושכלת, מורכבת ופורייה; ביצירת אמנות אנו מבקשים ביצועים איכותיים ותכנים מקוריים

 ורבי השראה; מטלוויזיה איכותית דורשים שתהייה לא רק מסיחת דעת אלא גם מרחיבת דעת; בשירות הציבורי מצפים ליחס מכבד והתנהלות יעילה, ובטיול בטבע דורשים לשמר את הטבע הראשוני ולא להופכו למזבלה.

אסיים ואדגיש שאיני ממציא כאן שום דבר חדש ולבטח איני מביא לדיון זה נורמות כפויות מתרבויות זרות. ספר התנ"ך ופרקי אבות במורשת היהודית, כמו גם כתבים קלאסיים במזרח הרחוק וביוון העתיקה, מציגים פחות או יותר את אותם סטנדרטים תובעניים ומאתגרים לחינוך ותרבות. די לנו שנתמקד כאן "איזהו גיבור הכובש את ייצרו", "את ששנוא עליך לא תעשה לחברך", "איזהו חכם הלומד מכל אדם", "סייג לחוכמה שתיקה", "צדק צדק" תרדוף" ו"בקש שלום ורדפהו". ואולי ראוי לתמצת זאת ברוח הפסוק מפרקי אבות: על שלושה דברים עומדת תרבות: על "דרך ארץ שקדמה לתורה", על "ראשית חוכמה קנה חוכמה" ועל כך ש"בחברת ליצים לא תשב".

פרופ' נמרוד אלוני הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים