עד תחיית המתים: הילדה שלא זכיתי להכיר
"בדרך לבית החולים החלטנו אז שאם לא נזכה לגדל את הילדה שלנו לתורה ולמצוות, נעשה את המעט שביכולתנו וניפרד ממנה בדברי תורה. וכך ישבנו ולמדנו בקול, ובלא מעט דמעות, את הדף הראשון במסכת ברכות, ורק אחר כך נכנסנו לרכב". הרב אברהם סתיו מספר על הלידה השקטה של בתו
לו נדרשתי להצביע על אירוע נקודתי אחד ששינה את חיי מן הקצה אל הקצה, לא הייתי מהסס לרגע. בני עשרים-ואחת היינו, אשתי ואני, כאשר הגענו אל הרופא לסקירת מערכות שגרתית בשבוע העשרים-וארבעה של ההיריון הראשון שלנו.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שתיים-שלוש בדיקות תקינות לחלוטין כבר היו מאחורינו, ושום דבר לא הכין אותנו לפניו הקודרות של הרופא המיידע אותנו על מיעוט קיצוני של מי שפיר בשק ההיריון. לאחר כמה ימים של טלטלות בין רופאים, בדיקות ורבנים, המסקנה הייתה ברורה: צריך לבצע הפלה.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- בלי "זכרו לברכה": התקשורת החרדית נפרדה מיוסי שריד
- "אלוהיי נמצא בתוכי": יוסי שריד והיהדות
- במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים לא רוצים לעמוד/
פרופ' רוחמה וייס
בתחילת החודש השישי של ההיריון תנועות העובר כבר מורגשות היטב, ואין דבר יותר מרגש ומחמם את הלב. אך כשהתנועות הללו הן תנועות של עובר שעומד למות בקרוב, אין לך דבר נורא מהן.
רגע אחד שזכור לי במיוחד מאותה תקופה, שארכה ימים ספורים אך נדמתה כמו נצח, היה הרגע שלפני הנסיעה האחרונה לבית החולים. החלטנו אז שאם לא נזכה לגדל את הילדה שלנו לתורה ולמצוות, נעשה את המעט שביכולתנו וניפרד ממנה בדברי תורה. וכך ישבנו ולמדנו בקול, ובלא מעט דמעות, את הדף הראשון במסכת ברכות, ורק אחר כך נכנסנו לרכב.
יחזרו לעולמנו בתחיית המתים?
"מוות": זו המילה שהגדירה בצורה המדויקת ביותר את ההתרחשות כפי שאנחנו תפסנו אותה,
אך עד מהרה התברר לנו שהתפיסה הזו איננה נחלת הכלל. כאשר קרובי משפחתנו שמעו על העניין, אחת התגובות הראשונות שקיבלנו הייתה: "נו, לפחות אתם יודעים שאתם מסוגלים להיכנס להיריון, בפעם הבאה זה ייגמר בילד בריא". לאחר זמן התוודעתי גם לרופאת נשים שתגובתה הקבועה לאובדן הריון היא ברכת "מזל טוב", מסיבות דומות.
הנטייה הרווחת להתייחס לאובדן הריון כאל אירוע מינורי, נובעת מסיבות רבות, סוציולוגיות בעיקרן, והיא המשך של שנים ארוכות שבהן תמותת ילדים ותינוקות (שלא לדבר על הפלות) הייתה נפוצה ביותר, ואי אפשר היה לתת מקום לכל אירוע שכזה. אך יש שהיחס הזה מקבל אופי "דתי", ונסמך על דברי התורה וההלכה. האומנם תחושות האבל והצער מנוגדות לעמדה הרווחת במסורת היהודית ביחס לאובדן הריון?
הגמרא במסכת סנהדרין (צא, ע"ב) מספרת על דיון בין רבי יהודה הנשיא לקיסר אנטונינוס, בשאלה "נשמה מאימתי ניתנה באדם?" מסקנת הדיון היא שהנשמה ניתנת כבר משעת הפקידה, דהיינו מרגע תחילת ההיריון.
דיון נוסף במסכת סנהדרין (קי, ע"ב) עוסק בשאלה "קטן מאימתי בא לעולם הבא?" שם מופיעה עמדתו של האמורא המאוחר ביותר, רבינא, שלפיה יש לילד חלק לעולם הבא "משעה שנזרע". סוגיות אלו עומדות ברקע מכתבו של הרב משה פיינשטיין לבחור שאמו עברה כמה הפלות: "כשיגיע זמן תחיית המתים, יחיו הנפלים כגדולים צדיקים שהם הרי ודאי נקיים וטהורים מכל חטא... ולכן היה בטוח שבמהרה, כשיעלה רצון השם יתברך שהוא הזמן לתחיית המתים, יהיו לך אחים צדיקים שלא טעמו טעם חטא מעולם".
יש נפלים שחייבים במילה
תפיסות מחשבתיות-רוחניות אלו מעוגנות היטב גם בעולם ההלכה המעשית. כך פסק השולחן ערוך
(יו"ד רסג, ה): "תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן שמונה, מלין אותו על קברו בצור או בקנה, ואין מברכין על המילה. אבל משימים לו שם, לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים".
ההלכה קובעת שיש למול תינוק, ואפילו עובר, שמת קודם שהספיקו למול אותו, וכן לקרוא לו בשם. מקור הדין נמצא בדברי הרא"ש (מועד קטן ג, פח), ושם מבואר שטעם הקריאה בשם הוא כדי שהתינוק יכיר את הוריו בתחיית המתים. גם מבלי להבין עד תום את משמעות הדבר, ברור כי המסורת היהודית מעניקה משמעות עמוקה לקשר שבין הנפל לבין הוריו.
עד כה התייחסנו להורים שחוו אובדן כיחידה אחת ללא כל הבחנה, אך חשוב להבחין בין הגבר לאישה. בגמרא במסכת נדה (כג ע"ב) נאמר שאין לבו של האב דווה על בנו כאשר מדובר ב"נפל". מאידך גיסא, הגמרא במסכת קידושין (פ, ע"ב) מתארת את הרגע שבו אם קוברת את בנה ה"נפל" כ"שעת אנינות".
דברי הגמרא מבטאים מציאות שאובחנה במחקרים רבים: קיים פער מהותי (באופן סטטיסטי) בין עוצמת התחושות של האם, לבין עוצמת תחושותיו של האב. הפער גדל ככל שההריון נגדע בשלב מוקדם יותר, שבו האם חווה את הקשר לעובר בצורה חזקה הרבה יותר מאשר האב.
לצאת שלמים עם עצמנו ועם האל
המודעות לנקודה הזו חשובה בשני מובנים, כמעט הפוכים: ראשית, חשוב שבני הזוג ילמדו להכיל את הפער ביניהם. הפלה היא אירוע מאתגר מאוד עבור בני הזוג, בשל הציפייה של כל אחד מהם שרעהו יתיישר לפי תחושותיו שלו. משום כך, האישה חשה פעמים רבות שבעלה מפחית מחשיבות האירוע, ולעומת זאת הבעל עלול לחוש שאשתו שוקעת באבל ובדיכאון ללא הצדקה, מבחינתו לפחות. המודעות לכך שכל אחד מבני הזוג עובר חוויה שונה, עשויה לפוגג מעט את המתח.
אך שנית, חשוב שהבעל לא ייכבל על ידי עצמו או סביבתו, אל מקום שלא מאפשר לו להתאבל. זכורני כי לאחר אובדן ההיריון שחווינו, אשתי ואני, היחס שקיבלתי מן הסביבה היה כחלק ממעגל המנחמים, ולא כחלק מן המתאבלים. השדר שאותו קיבלתי היה שאשתי היא זו שחוותה אירוע טראומתי, והמקום שלי בסיפור הוא של מתבונן מן הצד שנועצים בו כדי לדעת "איך היא מרגישה" ו"כיצד אפשר לעזור לה". שכחו שגם אני הורה שאיבד את בתו.
פעמים רבות יחס כזה מונע מן האב לבטא את תחושותיו, ודווקא מגביה את המחיצות בינו לבין אשתו. להכרה בכך שהאב הוא חלק ממעגל המתאבלים יש חשיבות רבה בשיפור העיבוד וההתמודדות עם ההפלה.
בעיניי, זו התורה כולה על רגל אחת: כאשר מאפשרים להורים (והם מאפשרים לעצמם) להתמודד עם האובדן באופן שלבם מורה להם, הם יוכלו לצאת מתוכו כשהם שלמים עם עצמם, עם משפחתם ועם האל.
מדליקים נר לזכר התינוקת שלא זכינו להכיר
לכן אינני מבקש לקבוע מסמרות ולתת הנחיות, ועם זאת אני יכול לשתף מעט באופן שבו בחרנו,
אשתי ואני, להתמודד עם האובדן: כאשר נודע לנו שמעניקים שם לעובר, הקפדנו על כך שאנו נקבע את השם. בכל שנה, בתאריך של ההפלה, דולק בביתנו נר. בערב שבת אין אנו מוסיפים נר על מניין הנרות המקובל, אך מאז האובדן אנו מקפידים על המנהג להדליק נר במוצאי שבת.
כאשר התחלתי לכתוב את ספרי על הנושא, והתייעצתי עם כמה רבנים - אמר לי אחד מהם שיש בעיה עם העובדה שאין לי עדיין ילדים, וכאשר יהיו לי ילדים, הדברים ייכנסו לפרופורציות אחרות. ואכן, בשנים שעברו ובקולות הילדים הממלאים את הבית יש כדי לטשטש ולהקהות. אך לפחות אצלי מדובר בפצע שלא הגליד, ופעמים רבות במהלך חיי אני נזכר שיש לי גם ילדה אחת שאף פעם לא זכיתי להכיר.
- הרב אברהם סתיו לומד ומלמד בישיבת "הר עציון", מחבר הספר ההלכתי הגותי "כחלום יעוף - התמודדות עם אובדן היריון".
- המאמר המלא מתפרסם בגיליון 72 של כתב העת "דעות": "בטן מלאה – היריון ולידה בחברה הדתית", בהוצאת "נאמני תורה ועבודה" ו"מרכז יעקב הרצוג".
לפנייה לכתב/ת 
