במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים לא רוצים לעמוד
אם מעלתו של בעל תשובה גדולה מזו של צדיק גמור, למה שלא נחטא כולנו? להיות "בעל תשובה" זו בוודאי חוויה מיוחדת, אבל עדיף לכתחילה להיות בן אדם טוב - וכך גם נדמה לרוב חכמי התלמוד. לתשומת לבו של יהודה בן יעקב, ינון מגל - וכל המבקשים למרק את חטאיהם במטלית ה"תשובה"
במקום שבעלי תשובה עומדים
ינון מגל בחר לצאת מחיינו הציבוריים. אני חושבת שטוב עשה, ומכאן ואילך ניתן להשאיר את הבירור בידי רשויות החוק. לא בינון מגל אני מבקשת לעסוק, אלא באופן שבו בחרו חלק מחברותיו וחבריו למפלגה למרק את חטאיו.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
יותר מכל התרשמתי מדבריו של סגן שר הביטחון, הרב אלי בן דהן, מי שהיה מנהל בתי הדין הרבניים, שבפלפול למדני מרתק הפך את מגל מחוטא - למודל לבעלי תשובה: "כשדוד המלך חטא עם בת שבע הוא לימד אותנו את ערכה של התשובה: 'במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים'. אני מקווה שאישי ציבור אחרים ינהגו באופן דומה בעתיד".
ואני מקווה שאישי ציבור אחרים לא יטרידו מינית... אבל תקוות זה גם עניין לטעם אישי. יהודה עם תמר, דוד עם בת שבע וינון מגל עם...
אלי בן דהן הציב אתגר פרשני, ופרשת השבוע מזמנת לנו את סיפור חטאי יהודה בתמר, צירוף מקרים שאי אפשר לעמוד פניו, והוא מזמין אותנו לבדוק את תולדות בעלי תשובה יהודיים לדורותיהם.
אותו דבר, אבל להיפך
בשבוע שעבר קראנו על דינה שיצאה מהבית לפגוש את חברותיה, נאנסה ונענשה בחיי בדידות.
השבוע אנו קוראים על אחיה הגדול, יהודה, שיוצא גם הוא לטייל. אלא שהפעם הוא זה שרואה אישה, לוקח אותה ובא עליה. וזה ממש בסדר כיוון שהוא גבר והוא גם "משלנו".
דינה הנאנסת נכנסה להיסטוריה היהודית בגלל האונס, וגם יוצאת ממנה במהירות מאותה סיבה. ואילו יהודה יתפוס את מקומו בלב ההיסטוריה היהודית, וכרגע הוא מקים משפחה עם האישה הכנענית שראה וידע, וממנה נולדים לו שלושה בנים.
את בנו הבכור, ער, הוא מחתן עם אישה ושמה תמר. אלוהים לא מרוצה מער והורג אותו, ותמר ניתנת לאחיו השני, אונן. אונן לא רוצה "לתרום זרע" לכבוד אחיו המת, והוא מאונן במקום להזריע את תמר. אלוהים לא מרוצה גם מהבן הזה, והורג אותו.
אלוהים מעניש את בניו של יהודה, אבל יהודה משוכנע שתמר אשמה במותם. הוא מוליך אותה בכחש ולא נותן לה את בנו השלישי, ששמו, שלה, מעיד על טעותו של יהודה.
צודקת ומבודדת
תמר מפסיקה לספוג את השקרים של יהודה, ומבינה שאם לא תעשה מעשה - היא תסיים את חייה ערירית כדינה. תמר מתחפשת לזונה, וכשיהודה שוב יוצא מהבית, היא מתיישבת בדרכו (היא כבר יודעת שאם הוא רואה אישה בדרך, הוא אוסף אותה). והפעם תמר נבעלת ומתעברת. וכשנודע ליהודה הריונה של תמר, הוא לא מהסס ופוסק: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשּׂרֵף".
בדרכה אל המדורה חושפת תמר שהריונה בא לה מיהודה, ויהודה מנסח הודאה דרמטית: "צָדְקָה מִמֶּנּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹֽא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ". כך נכנסת לספר-הספרים עוד אישה מאוד צודקת - ומאוד בודדה.
איך מנקים את יהודה?
הרב אלי בן דהן לא המציא את השיטה, הוא השתמש במתודולוגיה תלמודית ידועה. במקום להתרשם מגודל החטא של יהודה, שרימה את כלתו בעניין כה יסודי, בעל אותה וגזר עליה מות בשריפה - הוא מסב את תשומת הלב לעוצמת הודאתו בחטא, והיא הופכת פתאום למוקד הסיפור (בבלי סוטה, י ע"ב):
"יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא - זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך-הוא. כיון שהודה ואמר 'צדקה ממני', יצתה בת קול ואמרה: אתה הצלת תמר ושני בניה מן האוּר, חייך שאני מציל בזכותך שלושה מבניך מן האוּר; ומי הם? חנניה, מישאל ועזריה".
לא, אני לא מזלזלת
הודאה בחטא דורשת כוחות נפש רבים. גם שאלת מעמדם של אנשים שהודו בחטאיהם, כבדת משקל. אני רוצה לחיות בחברה שמעודדת אנשים לחזור בתשובה, ומאפשרת לחוזרים בתשובה לחיות בחֵירות ובכבוד. אני לא מתלהבת מענישה, ולא חושבת שבתי כלא מביאים תועלת. אלא שכמה דברים לא נלקחו בחשבון בסיפור ההודאה של יהודה, של דוד ושל ינון מגל:
ראשית, על מנת שתהליך התשובה יהיה מוסרי, הוא חייב לזכות בהסכמת הנפגעים לכל שלב בתהליך. הלכות התשובה היהודיות מבהירות זאת היטב - אי אפשר לשוב מחטאים שבין אדם לחברו, מבלי שהחוטא מרצה את חברו. תהליך התשובה היהודי דומה במובן זה לתהליכים של גישור קהילתי או צדק מאחה, המתחילים, תודה לאל, לתפוס את מקומם בחברתנו.
אני לא רוצה שיכלאו את ינון מגל ודומיו
אני לא מתלהבת מענישה נקמנית. אני רוצה תהליך קהילתי שבמהלכו נבין את עוצמת החטא והפגיעה שבאלימות המינית, נחשוב על שורשיה ועל דרכי מיגורה, נדרוש מאנשים לקחת אחריות על מעשיהם בעבר ועל העתיד, נחליט על תהליכי הסליחה והפיוס, ונבין שכולנו בני אדם וכולנו מועדים לחטוא, ונתקן. נתקן.
משתמשים והורגים
הקושי השני בתהליך הניקוי של יהודה, והיסודי ביותר להבנתי, הוא בהגדרת החטא. למספר המקראי
ולדרשן התלמודי, ברור שלו תמר הייתה מקיימת יחסי מין מחוץ לשבט (לא עם יהודה חמיה, ולא מסיבה "מוצדקת"), היא הייתה ראויה לעונש השריפה. באותו זמן, בעילתו של יהודה שנעשתה בלי הצדקה, לא זוכה אפילו לגינוי קל. הבעיה המוסרית שעליה מכסה הודאת יהודה, היא שדין אחד לגברים - ודין הפוך לנשים.
אם לא די בכך, הרי שיהודה זקוק לאישה על מנת לקיים את שגרת חייו הבועלת, והאישה שבה ישתמש תוצא לשריפה על ידי הגברים במשפחתה. משתמשים והורגים – זו בעיה מוסרית קשה.
המהפכה הפמיניסטית לא מסתכמת בשחרורן של נשים מעול השעבוד, היא תובעת מהקהילה להגדיר מחדש את שפת הדיבור שלה, את אמונותיה וערכיה. למרבה הצער, מעשיו של ינון מגל לא נחשבו עד לפני שנים מעטות לחטא - לא משפטית ולא תרבותית. המהפכה הפמיניסטית מטילה אור על הצביעות שבקביעת נורמות מוסריות שונות לנשים ולגברים, ותובעת מאתנו לקדש את ההבנה שכל בני אדם זכאים בדיוק לאותה כמות של חירות וכבוד.
במקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין
סגן השר בן דהן, עמדה זו שציטטת בפוסט התמיכה שלך, לא רק משומשת יתר על המידה - אלא גם מסוכנת, ולכן יש לומר עליה כמה דברים:
א. היא לא מבטאת תפיסת עולם יהודית חובקת כל, היא דעתו הפרטית של רבי אבהו וחכמים אחרים חולקים עליו.
ב. קל להבין מדוע חולקים החכמים על אמרתו, שכן היא עושה אידיאליזציה של החטאים והחוטאים, היא מסכנת אותנו בהתנהגויות אנרכיסטיות, והיא כמובן לא לוקחת בחשבון את סבל הקורבנות. אם מעלתו של בעל תשובה גדולה מזו של צדיק גמור – למה שלא נחטא כולנו? הרי לפי תפיסת עולם זו, ככל שנהיה רעים יותר – נהיה טובים יותר. להיות "בעל תשובה" זו בוודאי חוויה מיוחדת, אבל נדמה לי שעדיף להיות מלכתחילה בן אדם טוב, וכך גם נדמה לרוב חכמי התלמוד.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בטוקבק 66 כתב הרב שיר מנתניה, תגובה רצינית ומפורטת: "הופתעתי מהכתבה על סיפור דינה , והרי הגב'
רוחמה וייס היא תלמידת חכם:
א. בדרך כלל לא מובעים רגשות בתנ"ך באופן ישיר, אין לנו תיאור רגשות כאשר אברהם הולך לעקוד את בנו יחידו, לעיתים רחוקות מופיעים רגשות במילה או שתיים על הקשר בין יצחק לרבקה 'ויאהבה' במילה אחת! גם אצל יעקב 'ויאהב... את רחל מלאה'.
ב. הרעיון המרכזי בסיפור זה אינו רגשותיה של דינה, אלא תגובתם (הנוראה ואולי הברברית, עיין רמב"ן), של שמעון ולוי.
ג. לתאר את האישה כאובייקט מיני, ועוד לפי סיפורי ספר בראשית - זהו סילוף מוחלט של העובדות. ולא אפרט כרגע, אך ההשפעה שיש לאמהות על עתידו של עם ישראל חרגה הרבה מעבר ל'שיוויון זכויות' המקובל היום...
"אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי שנים רבות בישיבות, ומעולם לא תיארו לנו את האישה כך. מעולם גם לא הבנו את סיפורי בראשית כך, או שאולי אנו טועים ורק הכותבת יודעת".
תודה לך הרב שיר על התגובה המלומדת, ועל המילים הטובות
אני כמובן מסכימה עם קביעתך שהתנ"ך לא מרבה לציין רגשות, יחד עם זאת לא קשה להבין מלשון הסיפור
עצמו את עמדתו של המספר, ובמקרה שלנו - שהדאגה לטובתה של דינה לא הייתה לנגד עיני האחים. הם לא מדברים איתה, לא שואלים אותה מה היא רוצה, ולא מציעים לה כל פתרון.
ובקשר לתיאור האישה כאובייקט מיני – לפעמים היא (כלומר חברותיי ואני) מוצגות כך במקורותינו. זו הייתה התקופה, וכך נתפסנו לא אחת. ההשפעה של האמהות אכן הייתה לעיתים לא מבוטלת, אך השפעה איננה זהה לשוויון, גם אנשים הסובלים מאפליה יכולים להשפיע על התרבות.
ובקשר לשאלה אם אני תמיד צודקת - מה פתאום, אבל אני כמעט תמיד חושבת באופן ביקורתי, וכמעט תמיד גם שמחה לשמוע דעות שונות לשלי. אני מקווה שנמשיך במחלוקת זו גם בשבועות הבאים.
שבת שלום!
