עליית מדרגה: אלעד קידן על "היורד למעלה"
גם בשביל ליצור דרמה עדינה ורגישה כמו "היורד למעלה", נדרשים מאמצים מנטלים ופיזיים. כך גילה אלעד קידן שעלה על מנוף בנמל חיפה והריץ את איתי טיראן ואורי קלאוזנר במעלה ובמורד מדרגות הכרמל: "אפשר היה לשמוע את השחקנים מתנשפים ומתלוננים במיקרופון האלחוטי". הערות הבמאי
אין הרבה סרטים ישראלים, או בכלל, כמו "היורד למעלה". זוהי הפקה עצמאית, שמאחוריה חזון מהורהר, לא מסחרי בעליל, של קולנוען צעיר ומוכשר עם תו תקן של פסטיבל קאן. הדרמה הקומית החביבה והמאוד ישראלית הזו היא פרי יצירתו של אלעד קידן, שאחרי זכיית סרט הסטודנטים שלו "המנון" בתוכנית הסינמפונדסיון בקאן 2008, חזר השנה לחופי הריביירה הצרפתית עם הקרנת בכורה חגיגית של סרטו שפונה בכלל לנמל חיפה בצד השני של הים התיכון. לקראת היציאה לבתי הקולנוע הוא יכול להתגאות גם בשלושה פרסי אופיר לתסריט, העריכה ועיצוב הפסקול, וגם בפרס הראשון בפסטיבל חיפה.
מאחורי הסרט - כך ניכר במהלך הצפייה בו - יש התבוננות רגישה וארוכה בחיי השגרה, המגובה בכתיבה מדויקת שנעה בין שיאים קומיים לנקודות שפל עגמומיות, ממש כמו התנועה במעלה ובמורד הר הכרמל שמהווה את הקנבס ליצירה זו. אבל לצד הרעיונות וגיבושם לכדי תסריט - עליו זכה קידן בפרס אופיר השנה יש בהפקה קטנה זו גם אתגרים גדולים, ובצדם מאמצים מנטלים ופיזיים לא פשוטים. אלו צצו כבר בשוט הפתיחה הארוך והנפלא שצולם ממנוף בנמל חיפה ונמתח בספקטרום של כ-180 מעלות מבתי הזיקוק ועד לנמל עצמו.
"זה אולי השוט הכי מפחיד שצילמתי בחיי", מודה קידן במדור הערות הבמאי, "המנוף בנמל הוא בגובה עצום, רצפה עשויה מרשת, ומעקות מאוד נמוכים ומצלמה ענקית עם עדשת זום מאוד כבדה. אני ממש זוכר איך אנחנו מנסים לעגן את המצלמה לגוף של המנוף וממש רועדים מפחד שהיא תיפול לנו למטה ותהרוג מישהו. מכיוון שהפעולה של המנוף הזה היא מאוד מאוד משמעותית כלכלית אז אתה לא יכול לבקש מהמנופאי שיתן עוד דקה לצלם מה שאתה רוצה. ולהיות על המנוף כשהוא פועל זו בכלל חוויה לא נורמלית. קצת כמו 'מלחמת הכוכבים' שאתה מטפס על רובוט ענק והוא כולו רועד ומרעיש".
במאים נוספים
מספרים על סרטיהם ב-ynet:- יונתן גבע על "אבוללה"
- עמוס גיתאי על "רבין, היום האחרון"
- יובל דלשד על "באבא ג'ון"
- בועז ארמוני על "מסווג חריג"
- וידי בילו על "סוף עידן התמימות"
- ריקי שלח על "טוביאנסקי"
- טל גולדברג וגל זלזניאק על "אני לא מאמין, אני רובוט!"
שוט הפתיחה אמור לקלוט את הר הכרמל והעיר חיפה כולה כמארג של רבדים ושכבות ובתוכם תנועה מתמדת של אנשים ולכל אחד סיפור משלו. בהמשך, המצלמה של ירון שרף חודרת פנימה ומתמקדת בשני גיבורי הסרט - אותם מגלמים איתי טיראן ואורי קלאוזנר - ומלווה אותם: האחד (קלאוזנר) הוא גבר נשוי מהעיר התחתית שעולה במעלה הכרמל בחיפוש אחר עגיל שאיבדה אשתו. בדרך בין מדרגה למדרגה, הוא יגלה דברים חדשים על הזוגיות שלו ויתעורר מתמימותו. במקביל יוצא השני מפסגת הכרמל למסע רגלי בדרכו לנמל כדי לנטוש את ישראל ולהותיר מאחוריו הכל לצורך שחרור יצירתי.
"היו כמה גרמי מדרגות מאוד ארוכים שהשחקנים נאלצו לעלות ולרדת אותם שבע, שמונה, עשר פעמים, ואתה יכול לשמוע אותם במיקרופון האלחוטי מתנשמים ומתנשפים וגם מתלוננים", מספר קידן על המאמץ לו נדרשו טיראן וקלאוזנר, כשבאחת מהסצנות נדרש לשאת אישה זקנה במעלה המדרגות ולא כל כך הצליח לעשות כן לאורך כל השוט. נאלץ קידן לפרק את הסצנה ולצלם אותה במספר טייקים ולא בעליה רציפה. בנוסף מסביר הבמאי שהטיפוס והירידה במדרגות גם הגביל את כמות הטייקים שיכול היה לצלם מכיוון שעד שהשחקנים חזרו לנקודת המוצא עבר זמן לא קצר, מה שהכביד על הלו"ז.
עוד על מורכבותו של שוט הפתיחה הארוך והמרהיב, ועל החזרה הסיזיפית של הסצנות במעלה ובמורד מדרגות הכרמל. וגם איך התנהלו צילומי הלונג-שוט בהם נקלטו ניצבים ממרחק רב - ולהם העביר קידן הוראות במכשיר קשר מבלי שפגש בהם לפני (והם בכלל חשבו שההפקה מותחת אותם)? הכל בכתבת הערות הבמאי קידן שחוזר בסרטו לחיפה. "זו ניסיון להתמודד עם העיר הזאת", הוא אומר, "בשבילי זה כמו שאלטמן עשה סרט על נאשוויל וג'יימס ג'ויס כתב על דאבלין, אז זה המאמץ שלי ללכוד את המרחב העירוני הזה, שמעורר בי המון רגשות והמון זכרונות".
