רב הנסתר על הגלוי
על הקשר שבין החלטת ראש הממשלה למגן את תחנות האוטובוס לצום עשרה בטבת שיחול בשבוע הבא
פעם שאל תלמיד את רבו, מאיזה גיל עליו להתחיל ולחנך את ילדיו. שאל אותו הרב: "בן כמה אתה?", התלמיד שלא הבין לפשר השאלה ואיך היא קשורה לשאלתו, ענה מייד: "בן 27 אני", ענה לו הרב: "אתה מאחר כבר ב-27 שנים". סיפור קטן זה ממחיש בפשטות את התפיסה כי חינוך הוא איננו משהו שמקנים מרגע שמחליטים או ממועד מסויים, חינוך הוא מי שאתה בפנימיותך באמת, ביטוי לתהליך ארוך טווח של עבודה פנימית, המתבטאת גם בחינוך הילדים ואישיותך המוקרנת החוצה, כפי שאמר בהמשך אותו רב: "דוגמא אישית היא לא הדרך הטובה ביותר לחינוך, היא היחידה".
עוד בערוץ הדעות:
מה שטוב לניו יורק טוב גם לתל אביב
אם ניקח את אותה תשובה של הרב למשמעות הרחבה יותר, נראה כי בבסיס גישה זאת עומדת ההבנה כי אין מציאות המגיחה פתאום אל העולם, לכל ביטוי בפועל/בגלוי, קדם כנראה תהליך עמוק/נסתר. ביטוי לכך אפשר למצוא בציון חג ט"ו בשבט, אשר יחול בחודש הבא. לכאורה זה אולי המועד הגרוע ביותר לציין חג לאילנות, שיא החורף, בזמן שכל העצים ערומים ונטולים כל חן, לפי גישה זו, היינו מצפים שהחג לאילן יצוין בעונת האביב, עת הפריחה מתגלה במלוא תפארתה. אך לא כך ביהדות, שכן לפריחה היפה המגיעה באביב קדם תהליך פנימי אשר החל בנסתר, בט"ו בשבט, שם העצים שואבים את מימי הגשמים ומתחילים בתהליך צמיחה פנימי מתחת לפני השטח, תרתי משמע.
ביטוי נוסף לרעיון זה יצוין בשבוע הבא, בצום עשרה בטבת. גם שם לכאורה אפשר לתמוהה על פשר הצום, בסך הכל מצור על ירושלים, מצור אשר הסתיים שנה וחצי אחרי. זה הרי לא חורבן בית המקדש, יטענו המסתכלים את החיצוניות המתגלה בפועל, אלא שאותו רעיון חל גם כאן. הסיבה לקביעת צום בעשרה בטבת היא ההבנה כי מה שהחל עכשיו במצור מסמן ומתריע על הבאות ועל כך שאסור לנו לנוח על זרי דפנה. אלא שהמסר לא כל-כך עבר, שכן באמת שנה וחצי לאחר מכן, תם המצור, אך הוא תם מאחר וחרבה לה ממלכת יהודה וחרב לו בית המקדש הראשון.
המיגון
השבוע קיבל ראש ממשלת ישראל החלטה למגן 300 תחנות האוטובוס בבירה בעקבות גל הפיגועים, אשר גבה כבר מחיר כבד של 22 נפשות מאז תחילתו ועוד מאות משפחות פצועות וכואבות. נדמה כי זאת שיטת הפעולה של מדינת ישראל בשנים האחרונות; יורים מרגמות, שבדרך הפכו לקסאמים שבדרך הפכו לגראדים, שיצאו מזמן מגבולות שדרות וחבל אשכול? נציב "מיגוניות" מגושמות וכיפת ברזל! מפגעים בנו בגוש קטיף? נצא מגוש קטיף ונתכנס לתוך "רצף טריטוריאלי", במה שיקרה "תכנית ההתנתקות"! מפגעים בנו בתוך הערים ורוצחים אל ילדנו? נמגן את תחנות האוטובוס!
אז נכון, ההחלטה למגן כמו ההחלטה לתקצב את כיפת ברזל, בכוחה לספק לנו עוד ארכה על מנת להגיב באופן שקול, אך לצערי נדמה מזמן כי הפתרון הזמני הפך כבר לדרך קבע ולדפוס התנהגות. במקום הצמדות למקורות כפי שנכתב בספר שמות: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ", נדמה כי המצאנו משפט חדש: 'וכאשר יענו אותו, כן יתכנס וכן ימגן'. לא זאת דרכנו.
צום עשרה בטבת מלמד אותנו כי אם נמשיך לפעול בתמימות ונמשיך לקרוא לאירועים של החודשים האחרונים "גל", אל לנו להתפלא כי עד מהרה יהפוך גל זה לצונאמי.
עודד הרוש הוא מנהל הסינמטק והמחלקה לתרבות תורנית בדימונה וממקימי בית המדרש לצעירים "רוח במדבר"
לפנייה לכתב/ת 
