אם העוני היה חשוב כמו הביטחון
כשמדינת ישראל מחליטה שמשהו חשוב לה - כמו לדוגמה הביטחון - היא יודעת לגייס את כל המשאבים הנחוצים לשם כך. האם העוני פשוט לא מספיק חשוב
יום לאחר פרסום דו"ח העוני השנתי ורוב כלי התקשורת עסקו בנושא אחד. לא ב-776,500 ילדים עניים ובעתיד העגום שצפוי להם, אלא בפיגוע טרור שהתרחש לילה קודם. הטרור מסוכן, על כך אין חולק. הביטחון חשוב - גם על זה לא אתווכח. וכשמדינת ישראל מחליטה שמשהו חשוב לה - כמו לדוגמה הביטחון - היא יודעת לגייס את כל המשאבים הנחוצים לשם כך. האם העוני פשוט לא מספיק חשוב?
עוד בערוץ הדעות:
מה שטוב לניו יורק טוב גם לתל אביב
529 הנעדרים בישראל - בעיה לאומית ולא פרטית
מלחמת תרבות, בימים ההם בזמן הזה?!
על תנועה מקוונת של נתינה והכרת טובה
מערכת הביטחון לא חיה מהיד לפה. אפילו שבכל שנה מתגלעות מחלוקות בנוגע לגובה התקציב, הן סובבות סביב אחוזים בודדים ממנו. הרוב ידוע מראש וכך המערכת יכולה לתכנן תוכניות ארוכות טווח. זו התנהלות תקינה ורצויה. עכשיו רק תחשבו מה היה יכול לקרות אם המדינה הייתה מחליטה שהיא לא יכולה לקבל מצב שבו כל ילד שלישי הוא עני, מתכננת תוכניות ארוכות טווח, מתקצבת אותן ולא נוגעת בכסף גם כשמתחלפת ממשלה כל שנה-שנתיים?
עבור ילדים, העוני הוא טרגדיה כפולה ומכופלת. ראשית, הם נקלעו למצב הזה בעל כורחם. לא ניתן להאשים אותם בקבלת החלטות שגויה, בעצלנות ושאר טענות שמופנות תדיר לאוכלוסיות מוחלשות. שנית, הילדים האלה לא רק עניים בביתם - הם זוכים לשירותים עניים. הם לומדים בבתי ספר פחות טובים וזוכים לפחות טיפול רפואי. לכן הם גם חולים יותר ומצליחים פחות בלימודים.
הסיכוי של ילד שנולד עני לשפר את מצבו כשיתבגר נמוך מאוד ללא עזרה חיצונית. המדינה לא מסייעת וכך מקטינה את מאגר המוחות והכוחות שלה, מזניחה את עתידה ולמעשה פוגעת בביטחונה הלאומי. אנחנו ביוניסף, ארגון האו"ם למען ילדים, יודעים מניסיוננו הבין לאומי ורב השנים כי הצעד הראשון להתמודדות עם עוני בקרב ילדים הוא החלטת ממשלה שהנושא הזה חשוב. אף ממשלה בישראל מעולם לא קיבלה החלטה כזו.
מה עשו בעולם?
ממשלת צ'ילה הצליחה להפחית את שיעורי העוני בקרב ילדים בכ-25% בשנים האחרונות. פולין ב-35%. באוסטרליה הוציאו כשליש מהילדים העניים ממעגל העוני ויש עוד דוגמאות רבות. מה עשו במדינות האלה שלא עשו בישראל? ראשית, הכינו תוכנית רב שנתית לטיפול במגיפת העוני, תוכנית שלא שונתה וקוצצה לפי גחמות פוליטיות. הצעד השני, ברוב המדינות, היה קצבאות. אותם כספים ששרי אוצר בעבר התגאו בקיצוצם, שנחשבים משום מה בישראל להטבה מגזרית, מסתבר שיש להם השפעה מרחיקת לכת.ביפן, לדוגמה, לא בדיוק מדינה מרקסיסטית, העלו את קצבאות הילדים וראו ירידה משמעותית בשיעורי העוני. בצ'ילה הגבירו את העברות הכספים הישירות למשפחות בעוני עמוק וכך עשו גם באוסטרליה. אנחנו יודעים להגיד בצורה חד משמעית שחלק גדול מהעלייה בשיעורי העוני בקרב ילדים בישראל נובע מקיצוץ קצבאות הילדים, שמלכתחילה היו נמוכות ביחס לעולם המערבי.
הצעד השלישי שעל המדינה לנקוט הוא חיזוק ושיפור החינוך, במיוחד במוקדי עוני. החינוך גם חייב להיות מוכוון תעסוקה - בין אם חינוך מקצועי או ממלכתי. חייבים להעניק לילדים את הכלים וההזדמנות לחלץ את עצמם ממעגל העוני ולהשתלב בשוק העבודה בעתיד. כי זו המשמעות האמתית של הנתון הקשה על הילדים העניים: בעוד לא הרבה שנים הם יהפכו למבוגרים עניים. הם יהיו לנטל על רשויות הרווחה, לא יתרמו לכלכלה ולחברה. הם יורישו את העוני גם לילדיהם אחריהם. אלא אם המדינה תחליט שזה מספיק חשוב, כמעט כמו הביטחון.
ג'וני קליין, מנכ"ל יוניסף ישראל (קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים)
לפנייה לכתב/ת 
