ההסתה מתחילה מלמעלה
האיומים והקללות ברשתות החברתיות נגד ארגוני זכויות האדם אינם מטרידים את שר החינוך או שר הביטחון, שמפרסמים פוסטים נגד אותם ארגונים כמעט מדי יום
עוד בערוץ הדעות:
נשאת מלחם - "טרוריסט אסטרטגי"?
היכון סדר עולמי חדש בשנים הקרובות ?
כשראש הממשלה הופך את ההשתתפות של הציבור הערבי בבחירות - שאמורה הייתה להוות מקור לגאווה בדמוקרטיה הישראלית - לאיום על הביטחון הלאומי, הוא זורע שנאה ופחד בין יהודים לפלסטינים. הוא יוצר את הקרקע שעליה מופיעה האלימות.
כששרת המשפטים הופכת את ארגוני החברה האזרחית ל"סוכנים זרים" וכשארגוני ימין מסמנים פעילים ספציפיים כבוגדים, הם מסמנים מטרות לרצח הפוליטי הבא. השרה שקד ו"אם תרצו" אינם מסתובבים עם רימון או פח נפט בעצמם, אבל הם מבהירים למי שכן מוכנים לאלימות מהם היעדים הנכונים. בניגוד לטענות של שקד, ארגוני זכויות אדם בכל רחבי העולם מקבלים מימון מחו"ל ומתורמים מקומיים גם יחד, אבל רק במדינות לא דמוקרטיות הם נרדפים בשל כך. הדוגמה הטובה ביותר למקום שאליו ישראל צועדת היא רוסיה, שממש כמו שרוצה שקד, הגדירה ארגוני אופוזיציה כ"סוכנים זרים". תחת משטר פוטין אולי מתקיימות בחירות, אבל יריבים פוליטיים מושלכים לכלא ועיתונאים נרצחים. האם לשם מעוניינת הממשלה להוביל? למשטר שבו יש מראית עין של דמוקרטיה, אולם ללא כל המרכיבים שהופכים אותה למה שהיא באמת?
לשלטון יכולת רבה להשפיע על האווירה הציבורית. כשדמויות בכירות מתייצבות לצד החלשים והמותקפים, האווירה הציבורית מתמתנת והסיכון לאלימות פוחת. כך היה למשל אחרי הצתת בית הספר הדו לשוני, שזכתה לגינויים ברורים מצד נשיא המדינה ורבים משרי הממשלה, ושהובילה לחקירה משטרתית מהירה ואפקטיבית כנגד המבצעים. אולם במרבית המקרים, הממשלה היא זו ששופכת דלק על הלהבות. האיומים והקללות ברשתות החברתיות נגד ארגוני זכויות האדם אינם מטרידים את שר החינוך או שר הביטחון, שמפרסמים פוסטים נגד אותם ארגונים כמעט מדי יום. ראש הממשלה מנצל את סערת הרגשות שאחרי פיגוע קשה כדי להסית נגד המיעוט הערבי, להאשימו בפריעת חוק ובאלימות, ולאיים בעצירת תקציבים. המסר לקיצוניים לא היה יכול להיות ברור יותר.
הכתובת על הקיר, והיא בוהקת מאי פעם: פיטורי מורים על רקע דעותיהם או פעילותם הפוליטית. פסילת ספרים "מסוכנים" ושכתוב מחדש של טקסטים באזרחות או בהיסטוריה.
הוצאת תנועות פוליטיות מחוץ לחוק. בידוד ואיסור מגע של תלמידים וחיילים עם ארגונים מסוימים. חיפוש מתמיד של "סוכנים זרים" ו"בוגדים". פסילת נבחרי ציבור. נאומי הסתה. שיח ציבורי אלים ומתלהם, שבו מושמעות מדי יום קריאות לאלימות קשה נגד שמאלנים, נגד עובדי ארגוני זכויות אדם או נגד ערבים. מי יתייצב כנגד כל אלו, כאשר השלטון עצמו הוא חלק מהמתקפה?
החברה הישראלית עברה מלחמות ומשברים קשים ביותר. פעמים רבות נראה היה שהיא ניצבת על פי תהום. אבל האיום הנוכחי קשה ומפחיד מאי פעם, מכיוון שהפעם המתקפה נולדת מתוכנו. לכן היא מאיימת יותר מכל אויב חיצוני. אם לא נעצור את ההסתה עכשיו, כשנתעורר בדמוקרטיה נוסח פוטין או ארדואן, זה כבר עלול להיות מאוחר מדי.
רחל ליאל, מנכ"ל הקרן החדשה לישראל
לפנייה לכתב/ת 
