מספיק לעמוד מנגד

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מצוין היום ברחבי העולם, ביום שחרור מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. מועד זה, שצוין שנים רבות במדינות שונות כמו גרמניה ואנגליה, אומץ על ידי האומות המאוחדות בשנת 2005 וקיבל תהודה ברחבי העולם כולו, ולאחרונה הצטרף גם למערך זיכרון השואה המורכב של מדינת ישראל, לצד יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן.

עוד בערוץ הדעות:

לא רק סטנדרט האכיפה כפול

מייקל בלומברג: מועמד מפתיע לנשיאות ארה"ב

התוכנית הכלכלית לערבים - זכות בסיסית ללא תנאים

שדה בריר - במה עוד צריך להתחשב?

כיבוש בע"מ

זיכרון השואה מלווה את החברה הישראלית במגוון רחב של תחומים, ולעיתים אפילו שולט בהם. זיכרון זה ידע שינויים רבים ואף תהפוכות מאז שמחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו שוחרר ב-27.1.1945 ומאז הקמת המדינה בה׳ באייר תש״ח. במהלך השנים, לצד הסיפורים על אלה שנרצחו ועל אלה ששרדו, זיכרון השואה שימש לא פעם ככלי לקידום אינטרסים צרים ואף מנוגדים של קבוצות אלה ואחרות בחברה הישראלית. יחד עם זאת, בעוד הנרטיב של זיכרון השואה, דהיינו "מה לזכור?, איך לזכור? ולשם מה?", משתנה בין הקבוצות השונות שמרכיבות את החברה הישראלית, זיכרון זה עדיין לרוב מלכד את מרבית הקבוצות בשם מדינת ישראל והעם היהודי.

הזיכרון הבינלאומי של השואה מתמקד בהיבטים ההומניים והגלובליים של מלחמת העולם השנייה. הוא נע בין הזיכרון של ששת מיליוני היהודים שנרצחו ונטבחו בשואה, ואיתם הצוענים, בני הרומה והסינטי, אנשים מוגבלים פיזית ושכלית והומוסקסואלים, לבין ציון הרוע האנושי של המרצחים הגרמנים ושותפיהם באירופה כולה. אולם יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מבקש לציין גם את הקבוצה השלישית והגדולה ביותר שלקחה חלק במלחמת העולם השנייה, העומדים מנגד. העומדים מנגד הם בני האומות כולן, אלה שידעו, שמעו, ראו ושתקו, אלה שהמשיכו בחייהם לצד הזוועות שהתרחשו על אדמת אירופה ועסקו באינטרסים אישיים וצרים.

אין ספק שרבים ידעו, החל באלה שהשכנים שלהם נעלמו יום אחד, דרך אלה שראו משאיות ורכבות עמוסות אנשים או חיו לצד המחנות ועד לממשלות, וביניהן צרפת, בריטניה וארה"ב, שהתעלמו שוב ושוב מהידיעות ומההוכחות שהגיעו מהמחנות. עם זאת, חשוב לצין, שלמרות שהרוב הגדול עמד מנגד דומם, אנשים רבים וטובים במקומות שונים באירופה עזרו ליהודים, הסתירו יהודים והצילו יהודים רבים.

האחריות

שאלת האחריות של העומדים מנגד היא אחת הסוגיות האנושיות המורכבות ביותר בנוגע לשואה. האם אנחנו יכולים להמשיך בשגרת חיינו כאשר בתוכנו או לצדנו מתחוללת מלחמה? האם אני, האחד, הקטן, יכול לעשות משהו מול משטר אימה ומכונות מלחמה? והאם הסכנה המרחפת על חיי אלה שלוקחים אחריות יכולה להוות הילה לשתיקה? השאלות הללו נכונות היום כמו אז, על כן יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מחייב את כולנו, כפרטים וכחברה, להסתכל גם על פן זה של זיכרון השואה, לא האישי, להלאומי, היהודי, אלא האנושי והבינלאומי. לצאת לרגע מהעמדה של הקורבן ולהתבונן בעולם שסביבנו גם כמנצחים.

דווקא עכשיו, כשאנחנו חיים במדינה עצמאית וחזקה ובחברה שבעה, אנחנו צריכים לזכור שלא לעמוד מנגד נוכח העוולות שקורות יום יום ברחוב, בשכונה, בעיר ובמדינה שלנו.

 לא לעמוד מנגד כאשר מיליוני אנשים מתים סביב על לא עוול בכפם, בסוריה, בעיראק, במדינות אפריקה ובמקומות אחרים. לא לעמוד מנגד נוכח גילויי גזענות, אלימות, שחיתות שלטונית ויהירות.

מאז הקמת המדינה, החברה הישראלית מתפתחת ומשגשגת אך גם הולכת ומתפלגת. יהודים וערבים, שמאלנים וימנים, ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילונים, נאבקים זה בזה לעיתים עד חורמה. נדמה שאנחנו מתאחדים רק כאשר איום חיצוני עומד עלינו לכלותינו והופך אותנו שוב לנרדפים. על כן, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא הזדמנות לבחון את החברה הישראלית מבפנים ולדבר לא רק על הדורות ההם, שנרצחו בשואה או שרדו אותה, אלה גם על הדורות הנוכחיים שבונים את החברה בישראל והדורות שיבואו אחרינו, ובעיקר להפסיק לעמוד מנגד.