"דמינו כדמכם"
היום מלאו שני עשורים לחשיפת פרשיית תרומות הדם של הקהילה האתיופית. זהו זמן טוב לבדק בית ולחשבון נפש, מה למדנו מאז ומה עוד ניתן ללמוד
"דמינו כדמכם" זו הסיסמה תחתיה יצאו אלפים מבני הקהילה האתיופית להפגין נגד המדיניות המפלה של "מגן דוד אדום" בנוגע לקבלת תרומות דם מעולי אתיופיה. פרשה נוראית שנחשפה היום בדיוק לפני 20 שנה (28 בינואר 1996). מעדות המשטרה בוועדת החקירה שהוקמה בעקבות הסערה הציבורית עולה, שמדובר באחת ההפגנות הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל. נדמה כי המדינה והמשטרה לא אמדו נכון את הזעם והתסכול שבאו לידי ביטוי בהתפרצות היצרים. זעם שנבע מאופייה של התנהלות המדינה בקליטת העלייה בשנים ההן.
עוד בערוץ הדעות:
מייקל בלומברג: מועמד מפתיע לנשיאות ארה"ב
התוכנית הכלכלית לערבים - זכות בסיסית ללא תנאים
שדה בריר - במה עוד צריך להתחשב?
מדינת ישראל הוקמה כהגשמת החלום ההיסטורי של החזרה לציון. אלפי שנים יהודים שהיו פזורים בכל קצוות תבל התפללו, חלמו וחינכו דורות על גבי דורות שיבוא היום וכולנו נתכנס בחזרה לארץ מכורה. והנה עם חזרתם לציון, נתקלו העולים מאתיופיה שוב ביחס אליהם כזרים. אך הפעם הם היו זרים בארצם שלהם. במקום להפנים שבאנו לכאן מתוך הבנה שהמחבר בינינו היא הזהות היהודית, זו שגרמה לכל הדורות שקדמו לנו לחלום על החזרה לכאן, אנו ממשיכים להערים קשיים ומחסומים בפני כל עלייה כמעט. כאשר בין הסובלים העיקריים ניתן היה למצוא את בני הקהילה האתיופית. אנו מוצאים את המפריד דווקא דרך סממני הגלות, דרך התרבויות השונות, צבע העור השונה וכל מה שאספנו בארצות מוצאנו.
"לא להשתמש בגלל שהוא מאתיופיה" היה כתוב על אחת ממנות הדם שחשף העיתונאי שעלה על הפרשיה שהייתה כקש ששבר את גבם של העולים. אותם עולים אשר נתבקשו לשנות את שמם ולמחוק כמעט כל סממן תרבותי המאפיין אותם. כתוצאה מכך ועד היום, כמעט ולא ניתן למצוא מעצבי מדיניות ומובילי דעה אשר מכירים את תרבותם העשירה וההיסטורית של בני הקהילה. ממקום כזה, איך נוכל לקלוט היטב עלייה? האם לא ראוי כי בתוכנית החינוך של ילדנו נלמד על מובילי תרבות, על היסטוריה וימי ציון של קהילות נוספות בעם? אולי מתוך הכרות עם האחר נוכל להפסיק לפחד ממנו ולקבל אותו לתוכנו? יצירה של תכניות לימוד, סדרות טלוויזיה והופעתן של דמויות מגוונות בחיינו ובחיי ילדנו רק יגדילו את העושר התרבותי שלנו, את הסובלנות והפתיחות שלנו ויאחדו את כולנו סביב הסיבה האמיתית בגינה כולנו כאן - השיבה לציון.
בפרשת השבוע אנחנו לומדים שיעור מדהים מהמנהיג הנצחי של העם היהודי. הפרשה נקראת על שמו של "יתרו", חותנו של משה. יתרו לא היה מהגר קלאסי, הוא היה כומר ששימש כיועץ לפרעה, האויב הגדול ביותר של משה. כאשר יתרו שומע על המתרחש במצרים הוא מתרגש מעם העבדים שמצליח לצאת מעבדותו ומחליט להצטרף אליהם. בפגישתו הראשונה עם העם היהודי, כעולה חדש, יש לו ביקורת על התרבות ועל אופן הנהגתו של משה. משה, כתגובה אופיינית למנהיג, אמור להדוף את טענותיו ולהתייחס עליהן בזלזול, בטח ובטח כשבאו מעולה חדש. אז לא זו בלבד שמשה לא הודף את טענותיו, אלא הוא מאמץ את עצותיו ומלמד את העם פרק בהלכות קליטת עלייה, לפי הקווים אותם שרטט יתרו.
בכך משה מלמד אותנו שיעור חשוב: מי שמצטרף לעם, מי שמצטרף לאומה, לא רק שחובה עלינו לקבל אותו כשווה בין שווים אלא שיש לנו גם מה ללמוד ממנו. היום, 20 שנים מאוחר מדי, אולי הגיעה העת לעשות חשבון נפש על דרכי קליטת העלייה שלנו. להתנצל בפני כל אותם עולים, אשר חשו זרים בגולה וחשים זרים גם בציון, אחרי הכל כולנו עולים - "דמינו כדמכם".
הרב יהודה פולישוק הינו המייסד של "יוזמת אורות", חממה ליוזמות חינוכיות שמטרתה העמקת הזהות והשיח היהודיים בין חלקי החברה הישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
הרב יהודה פולישוק
צילום: ישראל ברדוגו
מומלצים
