'גאווה ודעה קדומה וזומבים': קלאסי חי-מת
השעטנז המוזר בין הרומן של ג'יין אוסטן מהמאה ה-19 לאפוקליפסת זומבים צולח על המסך הגדול בזכות תסריט מלא הומור עצמי. "גאווה ודעה קדומה וזומבים" חכם ומשעשע ואין בו יותר מדי זוועות. קלאסיקה שלא מתה
למה כבר אפשר לצפות משעטנז בין קומדיה רומנטית תקופתית (ובועטת לזמנה) מן המאה ה-19, לבין סרט זומבים? השילוב נשמע ביזארי מלכתחילה, והכול, כולל הכול, יכול להשתבש בדרך. המעריצים של ג'יין אוסטן, שכתבה במקור את הקלאסיקה "גאווה ודעה קדומה" שעובדה בעבר למסך הגדול והקטן, יכולים להתרעם על חילול היצירה. חובבי אימה שלא בקיאים בכתביה או עיבודיה של אוסטן לא יבינו על מה המהומה, והדרך של "גאווה ודעה קדומה וזומבים" ליפול בין הז'אנרים ובין הכסאות: קצרצרה.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
איכשהו, בתמרון קליל בין קפל ארוך בשמלה לאבחת חרב - נמנעת הקטסטרופה. אולי כי הסרט, בבימויו של באר סטירס שגם כתב את התסריט, מסתמך על הספר של סת' גרהאם סמית' באותו שם, שכבר עשה את החיבור בהצלחה. למי שלא מכיר את המקור של אוסטן, הוא לא יחסר יותר מדי, והתוצאה תהיה מתקבלת על הדעת גם אם לא מאוד מדממת. למי שמכיר או לפחות זוכר כמה קטעים נבחרים מעיבודים קודמים, צפויה חוויה אחרת ומבדרת עוד יותר.
נתחיל בטון. הסרט מקפיד לשמור על אופיין של הדמויות העיקריות מהדרמה המקורית, וכך גם על היחסים ביניהן, על כללי ההתנהגות של התקופה ועל ההרגלים. העובדה שאפוקליפסת זומבים מאיימת לחסל את אוכלוסיית לונדון ואנגליה כולה לא תמנע מנשפי ריקודים להיערך, או מאמהות נחושות לחפש שידוך ראוי עם גבר עשיר לבנותיהן.
התוספת העיקרית למנהגים הטיפוסיים היא הכשרת כלל האוכלוסייה, כולל הנשים, באמנויות לחימה שונות, כהכרח של הישרדות. העובדה שבתוך כל האיפוק והנימוס המופתי כל כמה זמן אין ברירה אלא לשלוף רובה או חרב ולהוריד לשכן שלך את הראש, מייצרת שבירת מתח מבורכת כל כמה זמן. היות וצפייה כיום במוסכמות החברתיות של פעם - במיוחד עבור נשים - עלולה לעורר רצון לצרוח או להרביץ למישהו. אז הנה כאן הצורך הזה עולה לפני השטח ומקבל ביטוי של ממש.
רגע אחד הדמויות רוקדות בנשף, מפלרטטות, מחליפות מבטים מצועפים ומדברות בזעם על הבדלי מעמדות כובלים, ואיך בנות משפחת בנט עשויות להישאר עניות ונטולות בעלים בגלל שלמדו הגנה עצמית בסין ולא ביפן. רגע אחרי, המשרתים משתוללים כי הם רעבים למוח אנושי, ואותן בנות הופכות בבת אחת לגיבורות אקשן מן המעלה הראשונה. הן חושפות ירך מצוידת בסכין שנשלפת מבריית תחרה, ובקפיצות זריזות מבתרות את כל מה שצריך.
נמשיך בסיפור. בגדול, גאווה ודעה קדומה הקלאסי הוא סיפור פמיניסטי לתקופתו, שמתאר בצורה מלאת הומור ולא נטולת ביקורת את דרכן של בנות משפחת בנט, בעיקר האחיות אליזבת (לילי ג'יימס מ"סינדרלה" ומ"אחוזת דאונטון") וג'יין (בלה הית'קוט), למציאת שידוך אם שואלים את אמא שלהן, ואהבה אם שואלים אותן.
החלק המעניין באמת הוא המתח הרומנטי המאופק עד להתפקע בין אליזבת', האחות הדעתנית ולכן גם הבעייתית בחבורה, לבין אחד, מר דארסי (סם ריילי) - גבר עשיר מאוד, ולכן נחשק מאוד, אבל גם מריר ומיוסר, כמו כל גיבור רומנטי ראוי.
כל אלו נמצאים גם כאן בליהוקים מוצלחים, יחד עם מר בינגלי (דגלאס בות') הצ'ארמר, מר קולינס (מאט סמית' מ"דוקטור הו") - הכומר הבלתי נסבל שמחפש לו אישה טובה שלא שולפת חרבות ורובים על כל אורח, מר וויקהם (ג'ק יוסטון) ובהופעת אורח משמחת במיוחד של לנה הידי (סירסיי מ"משחקי הכס"). הם שומרים על אופיים המקורי, בתוספת של כישורי לחימה והישרדות. השילוב של המתים החיים בעלילה תפור היטב, ומצליח לשמור רוב הזמן על עלילה מעניינת ולא מבולבלת מדי.
עוד דבר שמקפידים עליו ושמצליח לשמור על הסרט רחוק ממחוזות מביכים הוא ההומור המודע לעצמו. אלא אם כן קצת דם ומוח מושפרץ ממש מפחידים אתכם, אין כאן משהו מעורר אימה, אלא בעיקר מעורר צחוק, במכוון. יש מי שיתלוננו על היעדר כמות מספקת של גור (gore), אבל אם לא מצפים לכך, זה לא מפריע.
"גאווה ודעה קדומה וזומבים" לא לוקח את עצמו ברצינות, ולכן מצליח להיות בידור טוב שקורץ לחובבי שני הז'אנרים, ואפילו מצליח לכבד את שני הסגנונות. למשל, דיון עומק על ההבדל בין גאווה ליהירות מתנהל בין האחיות לגבי טיבו של מר דארסי, תוך כדי אימון לחימה אינטנסיבי. הן מדברות על אופיו, ועל הרגשות שלאליזבת' יש או אין כלפיו, בזמן שהן שוברות בהנאה את הבית.
מדובר בעיקר בפנטזיה גברית, כי ברמה הפרקטית לא אפשרי לשלוף כלי נשק במהירות מתחת לכל שכבות הבד האלו. מצד שני, יש הרבה נשים עם דעות וכוחות משל עצמן, שלא משאירות את ההגנה ואת החשיבה לגברים בלבד. ויש מספיק גברים מצודדים גם בשביל הצופות שמחפשות אותם.
הנקודה שבה הסרט נופל היא מסר שמרני שהוא מעביר דרך הדיון על זומבים שלא איבדו צלם אנוש. לא מדובר במסר מכוון, אבל האמירה ברורה לגבי זומבים שעדיין לא מסוכנים לבני אדם. כולם נחשבים על ידי הגיבורים ה"טובים" לברי המתה. לא מסר חומל או מקבל במיוחד. אפשר להתפלסף על המשמעות הסמלית שלו לגבי היחס לאחרים. אבל, רוב הסיכויים שרובנו לא נלך לסרט הזה כדי לשקוע במחשבות. את המטרה שלו לשעשע - הוא בהחלט מספק.
"גאווה ודעה קדומה וזומבים" (בריטניה) - במאי: באר סטירס. שחקנים ראשיים: לילי ג'יימס, בלה הית'קוט, סם ריילי, ג'ק יוסטון, דגלאס בות', מאט סמית' ולנה הידי. אורך הסרט: 108 דקות.
