"הבן של שאול": אי אפשר לברוח מהשואה
אושוויץ לא נראה מעולם כפי שהוא מוצג ב"הבן של שאול" - הדרמה ההונגרית המטלטלת, שעומדת לזכות באוסקר הזר. באמצעים קולנועיים לא שגרתיים, מצליח הבמאי לאסלו נמש להתעלות מעל הקונוונציות של סרטי השואה ולאתגר את הצופים ללא פורנוגרפיית מוות ממחנה השמדה
ייצוגה הקולנועי של שואת יהודי אירופה משמש כבר עשורים רבים בסיס לפולמוסים שעניינם אתיקה ואסתטיקה. השאלה כיצד להראות את מה שהוא בלתי נתפס, הפורנוגרפיה של המוות, והכשל המוסרי הבסיסי שגלום בהתבוננות הישירה בפס הייצור של ההשמדה ההמונית - הכשילו סרטים רבים שהעלו את תרומתם המפוקפקת בהפיכת ייצוג השואה לקלישאה אסתטית, סנטימנטלית.
והנה מגיע "הבן של שאול" ההונגרי ("Saul Fia") - שזכייתו הצפויה באוסקר לסרט הזר תשלים מסע ניצחון שראשיתו בפסטיבל קאן אשתקד, שם קטף את הפרס הגדול של חבר השופטים - ומצליח היכן שרבים לפניו נכשלו. ההישג מרשים פי כמה, דווקא משום שהבמאי-תסריטאי לאסלו נמש, שזוהי עבודתו הקולנועית הראשונה, מעז להביט אל תוככי הגיהינום, והופך את המבט הזה, על השלכותיו המוסריות, למרכז סרטו.
זהו סיפורו של שאול אוסלנדר (גזה רוהריג המרשים), שנמנה על אנשי הזונדרקומנדו - כלומר אותם אסירים יהודים שתפקידם היה לפנות את הגוויות מתאי הגזים ולהעבירן אל המשרפות - באושוויץ. הוא מבצע את תפקידו הנוראי כאוטומט הנע באתר ההשמדה מבלי שיוכל עוד לחוש דבר. רוב הזמן המצלמה עוקבת אחר תנועתו, תנועה מתמדת, בצילום מקרוב על פניו, פני הטראומה.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
בסצינה הפותחת את הסרט נדמה כאילו המקרנה התקלקלה. התמונה אינה נמצאת בפוקוס, אך מתוך הנוף האנושי והפיזי המטושטש הולך ומתקרב מישהו, עד שהוא מופיע, חד וממוקד, בקדמת השוט. זהו, כמסתבר, שאול, שאף כי הוא נוכח לאורך כל הסרט, כמעט ואיננו יודעים עליו דבר.
המעבר הזה מעולם מטושטש לדמות מפוקסת מבטא במידה רבה את התמה המרכזית של "הבן של שאול" - מעמדם של העד והעדות אל מול הזוועה. התמונה החלקית, לעולם חלקית, והמטושטשת, היא הביטוי האסתטי של משמעות היות עד-חווה להתרחשויות נוראות שכל עדות להן אמורה, אחרי הכל, להימחק ולהיעלם. את התמונה המלאה, זו החדה והברורה, אי אפשר לתפוס.
זו גם הסיבה, יש להניח, שהסרט מוצג במסך מרובע, שמזכיר את יחס המסך של סרטים מהעבר הרחוק (ושלאחרונה נעשה בו שימוש בסרט הפולני "אידה"), וכמו מותיר את מרבית ההתרחשות מחוצה לו. שאול כמו נמצא בתוך ההיסטוריה, ונפרד ממנה. הוא החי בקרב המתים, זה שנע ללא הרף כאשר רוב מה שמסביבו דומם. דווקא הבחירות האסתטיות הללו שמגבילות את הראייה מאפשרות לנמש להלך בזהירות על החבל הדק שממנו עלול היה למעוד אל תהומות הפורנוגרפיה.
משום שאנו רואים בעיקר את פניו של שאול בקלוז-אפ, את פני העד-החווה, איננו רואים חלק גדול מהזוועה. רק חשים אותה. מבחינים בה ברקע, במטושטש. שומעים אותה בצורת דפיקות נואשות ובכי. מעולם קודם לכן לא התקרב סרט כלשהו העוסק בשואה אל הטריטוריה האסורה של מחנות ההשמדה, תאי הגזים והמשרפות - זאת, אם מוציאים מהכלל את הסצינה הבעייתית, יש שיאמרו המגונה, ב"רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג, שבה מציצה המצלמה ביהודים הנדחסים בתא הגזים, כאשר מהמקלחות יוצאים מים ולא ציקלון בי.
כאשר שאול מבחין בנער שהוצא בעודו בחיים מתא הגזים (במציאות ההיסטורית, מסתבר, אכן היו שני בני נוער ששרדו זאת), ואז נחנק למוות על ידי רופא המחנה - מתעורר בו זיק של אנושיות. יתר על כן, הוא מזהה את הנער כלא אחר מאשר בנו ("מוזר", מעיר מישהו, "לא ידעתי שהיו לך ילדים". שאול עונה שזה אמנם בנו, אך לא מאשתו). הוא מחליט להביא את גופת הנער לקבורה, ומחפש ברחבי המחנה רב שיגיד עליו "קדיש".
האם זהו אכן בנו של שאול? התשובה לא לגמרי משנה. הצורך האובססיבי להביא את הנער לקבורה יהודית נאותה, למצוא מישהו שיגיד עליו "קדיש", הופך בהדרגה למסע של גאולה אישית של מי שעיסוקו במוות הביא אותו לבגוד בחיים. במהלכו נחשף שאול לתוכניות המרד שרוקמים כמה אנשי זונדרקומנדו כמוהו (אירוע שמתבסס על מרד אמיתי שקרה באוקטובר 1944 באושוויץ), אך גם התרחשות זו נותרת רקע לסיפורו של אדם אחד שכמו מבודד ממנה, ומנסה לכפר במעשהו על המקום המפוקפק שהועידה לו ההיסטוריה.
"הבן של שאול" - שהתסריט שלו עובד בחממת התסריטים של בית הספר הירושלמי ע"ש סם שפיגל, ובתפקיד משנה מופיע בו שחקן תיאטרון היידישפיל אמיתי קדר - מורכב מ-71 שוטים ארוכים למדי, שיחד עם צילומי התקריב והתזזיתיות של גיבורו אינם מאפשרים לצופה להתחמק, להסיט את מבטו שלו. הוא מעז להראות את מה שאף סרט לפניו לא העז להישיר אליו מבט - לא רק הגופות העירומות, אלא גם ערימות האפר האנושי שמפונות מהמשרפות, הוצאות המוניות להורג, וקרצוף תאי הגזים בתום תהליך ההשמדה.
נמש, כאמור, אינו בוחר להסיט את המבט, אך גם לא להפוך את המבט הישיר לפורנוגרפי - ובכך גדולתו של סרטו וחשיבותו. זהו מבט המשלב תעוזה אסתטית, רגישות אנושית, אחריות היסטורית ומודעות מוסרית.
עוצמתו האדירה של הסרט נובעת גם מליהוקו של גזה רוהריג, מורה לשעבר בגן ילדים, משורר ומוזיקאי הונגרי, חסר כל ניסיון משחק קודם - לתפקיד שאול (הוא הודה שחלק נכבד מההכנה לדמות זו התבסס על ספרו של גדעון גרייף, "בכינו בלי דמעות", שמביא את עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו). פניו שמשלבות ייסורים ונחישות, פנים בלתי נשכחות, פניו של גיבור טרגדיה יוונית שמנסה להשיג שליטה על המוות במגרש שלו, נחרתים בזיכרון זמן רב לאחר הצפייה.
"הבן של שאול" (הונגריה) - במאי: לאסלו נמש. שחקן ראשי: גזה רוהריג. אורך הסרט: 107 דקות.
