שתולה בבית ה': החבר הדמיוני שלי
אפשר להחליט שאם סיפורי התורה מתארים מציאות בדויה, אין טעם ללמוד אותם. אבל יצירה בדויה יכולה להיות גדושת משמעות, כשם שתיאור היסטורי יכול להיות חסר ערך. יש לי "חברות וחברים דמיוניים" רבים: גיבורות וגיבורי המקרא, דמויות חז"ל ו...כן, גם אלוהים. הם נותנים לי שורשים - ולא מסירים ממני אחריות לבחירותיי המוסריות
שופינג בלב המדבר
השבוע נערך אלוהים לבניית משכן בלב המדבר, והצרכים החומריים רבים: זהב, כסף, נחושת, עצים, בדים מסוגים שונים, עורות, שְמַנים, בשמים ואבנים יקרות. ומניין ייאספו כל אלה? מבני ישראל, כמובן (שמות כ"ה, ב'): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחו אֶת תְּרוּמָתִי".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
כאילו לעם עבדים שברח ממצרים כשבידיו רק בצק שלא הספיק להחמיץ, יש רכוש העונה על הדרישות הקפדניות של בניית המשכן וכלי הקודש.
"שקי מצות על שכמנו... וחגורה על מתניים... ככה נצא ממצרים" (יחיאל הלפרין)
המספר המקראי נערך לתמיהות של ספקנים כמוני, והקפיד לציין שהעבדים הבורחים הצליחו בכוח אישיותם הכובשת ובעזרת השם, לשכנע את המצרים להעניק להם ממיטב רכושם: "וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשׂמָלֹת, וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצרָיִם".
נגיד שזה נכון, וגם נגיד שבני ישראל, שלא הספיקו להכין צידה לדרך, הספיקו לארגן ולקחת איתם השלל, עדיין תישאר השאלה מהיכן לכל הרוחות הגיעו עורות התחשים או הכמות הנכבדה של עצי השיטים.
אני לא הנודניקית היחידה
כמה שנים לפני שאלו גם חז"ל את שאלות הכפירה האלו. רש"י מצטט מדרש המגייס ניסי-ניסים על מנת
להסביר איך הגיעו לידיהם של יוצאי מצריִם עצים לבניית המשכן: "ועצי שטים מאין היו להם במדבר?... יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וציווה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים".
וכל זה לא מסביר איך ומתי הספיקו לכרות את העצים, ואיך סחבו אותם לצד הילדים והזקנים על כתפיים במדבר.
אבל אנחנו לא מתפללים לניסים, אנחנו בונים עליהם. אם יעקב ורוח הקודש נטעו עצים במצרים – בני ישראל יכולים לעקור אותם במנוסתם אל מדבר.
היו זמנים
לנו, היהודים, היו תקופות יפות שבהן הומטרו עלינו מאפים ואבנים טובות משמים. אגדה תמה ומנחמת מציעה סיפור זה כהסבר למקורן של האבנים הטובות שנדרשו למלאכת המשכן (שמות רבה תרומה, ל"ג, ח'): "במן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות, והיו הגדולים שבהם באים ומלקטים אותן, והיו גונזים אותן".
נס בתוך נס הציע לנו הדרשן; לא די שירד לנו אוכל משמים, ירדו עמו גם אבנים טובות. ונדמה שהנס הגדול מכולם הוא שבני ישראל הסכימו לתרום את האבנים למען המשכן.
שלוש שאלות
אני לא יודעת אם אלוהים יכול לעשות אבן שהוא לא יכול להרים, אבל אם הוא יכול להוציא ממצרים עצים ולהוריד אבנים טובות מהשמים, למה הוא לא יכול להוריד מהשמים משכן מוכן? בשביל מה בדיוק צריכים נוודי מדבר מבנה כל כך מפואר, מורכב וקשה להכנה ולנשיאה?
אם המדבר היה כה מלבב ומלא הפתעות - אוכל שמיימי ואבנים יקרות - למה לעזאזל ויתרנו על זה ונכנסו לארץ ישראל?
טוב, אז זה לא באמת היה
לא קשה למצוא סתירות בסיפורי המקרא, או להוכיח שיציאת מצרים לא הייתה ולא נבראה. בניית המשכן היא טיפה קטנה, גרגר חול, במדבר הספקות שבו פסעו כמיליון וחצי בני יעקב, שעל פי הסיפור המקראי יצאו ממצרים.
אז מה עושים?
אפשר להחליט שאם סיפורי התורה מתארים מציאות בדויה, אין טעם ללמוד וללמד אותם. אפשר גם להתעקש על אמתותם ההיסטורית, ולגייס לשם כך אמונה מפותחת בניסים ומשולבת באיסוף נוקדני של אירועי טבע חריגים.
ואפשר גם לשאול מדוע אנשים מרגישים צורך לבחור באחד מקצות הקשת הזו, שהרי יצירה בדויה יכולה להיות גדושת משמעות, כשם שתיאור היסטורי מדויק יכול להיות חסר ערך.
האם יש לי חבר דמיוני?
פעמים רבות עולה ב"בית המדרש של הטוקבקים" השאלה אם יש לי חבר דמיוני, ולמה אני לא נפטרת ממנו. ובכן, אין לי חבר דמיוני אחד, יש לי חברות וחברים דמיוניים רבים; גיבורות וגיבורי המקרא, דמויות חז"ל (בעיצובן הספרותי) ו...כן, גם אלוהים. כולם חבריי הדמיוניים. ולמה אני לא נפטרת מהם? כי לא בא לי.
החברות והחברים הדמיוניים שלי פותחים לי דלת
הם נותנים לי שורשים - כשאני לומדת את הסיפורים אודותיהם אני מרגישה שייכת. שייכת לאנשים שיצרו אותם, שייכת לדורות הרבים שלמדו אותם, ושייכת לקהילה שלומדת אותם יחד איתי (אני מרגישה שייכת אפילו לחברים שמבקרים מדי שבוע אותי ואת החברים הדמיוניים שלי, שהרי ביקורת היא גם סוג של קשר).
הם עוזרים לחפש משמעות – החברות והחברים הדמיוניים לא נותנים לי תשובות (כיוון שאני לא מוכנה לקבל את התשובות המושמות בפיהם), אבל הם, בדיוק כמוני, מבקשי דרך, ונוח ונכון לי לפסוע איתם בשבילי המשמעות. דמויות העבר שלנו שואלות שאלות מוסריות, והשהייה בחברתן מאפשרת לאסוף קצת כוח לעשות את הטוב והישר.
הם מפיגים את הבדידות – כשאני שואלת שאלות שכבר נשאלו בעבר וכואבת כאבים שכבר נכאבו, אני מרגישה טיפה פחות לבד.
אין מאחוריי ואין מצדדיי - אני העומדת
אבל החברות והחברים הדמיוניים שלי לא מסירים ממני אחריות. אין חבר או חברה, בדיוניים או מציאותיים, שיכולים לקחת ממני אחריות על בחירותיי המוסריות. בעמדי בפני בית הדין הרוחני (הדתי או החילוני, האמיתי או המדומיין), אין מאחוריי ואין מצדדיי, ואני תמיד חייבת.
שתולים במדבר
פרשת השבוע עוסקת בתרומות המדבר, והפרשות הפוליטיות מביאות לפתחנו את "חוק השתולים" מטיל
האימה, שעליו כבר חתומים חמישה-עשר חברי כנסת. לא, אני לא חושבת שהחוק הזה יעבור, ויחד עם זאת אני מבינה ששליחיו של ביבי טורחים למענו בבדיקת גבולות. הם מגדילים את שטחי הסְפר של המִדבר המוסרי, ומצמצמים את צלם אלוהים במדינת ישראל.
דווקא יפה בעיניי התואר "שתולים", ואפשר לשאתו בגאון; השתול מביא ברכה למדבר, השתול מכה שורשים, השתול מעורר תקווה למחר ירוק.
כשירות לציבור השתול, וכיוון שהחוק מבקש לחייב גופים רבים לציין תואר זה בצמוד לשמם בכל פרסום - אני מצרפת פסוקים "שתולים" נבחרים, שבהם אפשר להשתמש לצד הזכרת תואר ובהתאם לדרישת החוק (ותודה לרב נעמה קלמן על הגיית רעיון הסטיקרים השתולים). חשבו על החתימות הבאות:
"שוברים שתיקה שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' (תהלים צ"ב), או: "ארגון בצלם שָׁתוּל עַל מַיִם ...לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי "(ירמיהו י"ז). כך הולכות גם השתולות שיכולות להיות גאות בתארן החדש: "הקרן החדשה לישראל שְׁתוּלָה לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי" (יחזקאל י"ז), ואני מדמיינת לעצמי את לוח המודעות של אלוהים שעליו היא בוודאי כתבה השבוע: "בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר" (יחזקאל י"ז).
ובבית המדרש של הטוקבקים
גלעד (טוקבק 56 משבוע שעבר) שאל אותי: "למה הטורים שלך במדור יהדות? זה שאת יודעת פסוקים
מהתנ"ך בעל-פה וגם קצת פשט, לא הופך אותך לחכמה יותר מהאנשים שכן קשורים למדור יהדות, ובטח שלא נותן לך זכות דתית לבקר אותם. הטור שלך מתאים למדור דעות הפרובוקטיבי".
גלעד יקר, הטורים שלי נמצאים במדור יהדות כיוון שהם עוסקים ביהדות, והם עוסקים בה באהבה ובדאגה. אני בוודאי לא חכמה יותר מכל אישה ואיש אחרים (אלה שכותבים בענייני יהדות ואלה שלא), ויחד עם זאת, יש לי לא רק זכות - אלא חובה לבקר כל הצעה רוחנית המונחת בפניי. חשיבה ביקורתית היא אבן היסוד של התנהגות מוסרית, ואיננו בני חורין להיבטל ממנה.
שבת שלום!
