כולנו רקמה אנושית אחת חיה: ויקהל
בני אדם שחיים ביחד כקהילה מוחקים את זהות הפרט? פרשת "ויקהל" מעוררת דיון קהילתי בקרב הדרשנים
הלכות עיסה
בהלכות לישה בשבת ישנה הבחנה בין שני סוגי עיסות: עיסה שהחומר המוצק או האבקתי היסודי שבה הוא "בר גיבול", ועיסה שהחומר היסודי שבה הוא "לאו בר גיבול". חומר "בר גיבול" הוא כזה המתערבב עם נוזלים והופך עימם לעיסה אחידה, וחומר שאינו בר גיבול יוצר עירוב לא מושלם בין החומרים.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
חול ואפר שייכים לקבוצת הרכיבים שאינם "בני גיבול", קמח הוא בוודאי בר גיבול (שבת י"ז, ב'). ההבחנה בין החומרים היא על בסיס יכולתם להתאחד עם חומרים נוספים, בדומה להבחנה שבין תרכובת ותערובת (תוספות רי"ד, שבת קנה).
עוד על פרשת השבוע ויקהל:
- בלי התורה אנחנו כלום/
הרב ישראל מאיר לאו
- "ורעייתו": מרים - והחרדיות שאין להן שם
/ רוחמה וייס
- בחן את עצמך: טוקבקיסט אלים - או מתנדב נלהב/
סיון רהב מאיר
- פרשה ברגע: הטאלנט הראשון בתנ"ך - בצלאל
ומה באשר לבני האדם וליכולת "הערבוב" שלהם? האם התאגדות של בני אדם הופכת אותם למקשה אחת, או שעדיין מדובר באוסף של פרטים? הדיון בשאלה זו הולם את פרשתנו, כיוון שהיא פותחת בקריאה ליצירת "עיסה אנושית" באמצעות קהילה. פרשתנו פותחת במעשה התקהלות והתקבצות של ציבור - "ויקהל".
קהל וקהילה
התקהלות קיימת גם במקומות נוספים בתורה. המדרש משווה בין המקרים השונים, ומתוך השונות ביניהם גם עולה המכנה המשותף להם: "שנאתי קהל מרעים", "איזה קהל מרעים", "ויקהל העם על אהרן" (שמות ל"ב, א'), במעשה העגל, "ויקהל עליהם קרח" (במדבר ט"ז, י"ט),
"ואיזה קהל אני אוהב? ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (שמות ל"ה, א'), אז יקהל שלמה" (מלכים א', ח' , א'). טענת המדרש (מדרש תהלים כו ד) היא שההתקהלות אכן יוצרת יצירה חדשה: קהל. ניתן לתייג קהל שלם כ"טוב" או "רע" על בסיס הדינמיקה הפנימית. הדינמיקה הזו היא הביטוי לתהליך הסמוי המתרחש בזכות העוצמה הקהילתית.
ההנחה של המדרש היא שישנו תהליך של השפעה הדדית, המייצר תנועה פנימית של ערבול רעיונות ומגמות. עד כדי כך, שהיחיד מאבד בו את עצמיותו ואת תכונותיו היסודיות.
עם ישראל כגוף אחד
לדעת ה"שפת אמת" התיאור הזה הוא אחיזת עיניים, מפני שמראש כשמדובר בעם ישראל, מדובר בגוף אחד.
אלא שטרדות היום-יום, צרכי הפרנסה ומאבקי הכוח שמלווים את החיים, גורמים לשיכחת האינטרס המשותף, הנובע מהיותנו גוף אחד.
תודעת האחדות שנחבאת במשך ימי השבוע, צפה ועולה על פני השטח במשך השבת. זהו הזמן שבו מתבטל הצד המעשי המושך את האדם אל הפרטים והדינים, ומתגלה היסוד המשותף. ואלו דבריו:
"ויקהל משה וכו', רמז שבשבת נעשין בני ישראל קהל אחד כדאיתא במדרשים עשה לך קהילות ללמוד דיני שבת ויום טוב. כי בני ישראל הם באמת אחדות אחד. רק על ידי הפסולת נעשה פירוד ביניהם. ובשבת שנתבטל הפסולת באין (באים) אל האחדות. ומשה רבֵּנו הוא שר התורה והוא מאחד את בני ישראל... ובשבת מתגלה כוחו של משה רבֵּנו וכוח התורה. ולכן מתאחדין ביה" ("שפת אמת", ויקהל, תרנ"ח).
הרוקח בעקבות המדרשים ציין את ההיבט הפרקטי של תודעת השבת: "לכך התחיל משה פרשת שבת ויקהל שדורשין לקהילות בשבת" (הרוקח, הלכות יום הכיפורים, רטז). השבת היא הזמן להתכנסות משותפת ולקהילתיות, לכן נסמכה השבת להקהלות העם. מיניה וביה זו ההזדמנות לשוחח על האתוס המשותף ועל עקרונות מוסר והלכה. לפיכך, זהו גם הזמן הראוי לדורשה.
קהילה היא ריבוי קולות
אבל ישנה גם נקודת המבט הפוכה, ולפיה ההתקהלות לא יוצרת אחידות, אלא דווקא משמיעה ומאפשרת את כלל הקולות השונים והייחודיים. הקול האחד השלם נוצר על ידי ריבוי הקולות, כשם שכל הצבעים כולם יחדיו יוצרים את הצבע הלבן. יתרונה של הקהילה היא ביכולת להוות מצע נוח ומדויק עבור הפרט להפיק את המירב מעצמו ולהגיע למיצוי ומימוש.
שתי נקודות מבט
שתי נקודות המבט מצויות במקורות כמודלים אפשריים בענייני הנהגה חברתית וקהילתית. מסכת סנהדרין מייצגת את המבנה הריכוזי, היורד מן המלך והכהנים אל העם. מבנה כזה תובע כפיפות ומעמיד במרכז את המחויבות לקהילה. מן הצד השני ניצבת מסכת בבא בתרא, המתארת את צמיחת מוסדות הקהילה מן הצרכים של היחיד וממציאת נקודת ההשוויה שבין צרכי הפרטים כולם לבין עצמם.
מתוך תפיסה זו צומחות הנהגות קהילה הלוקחות בחשבון את האינטרס של היחיד, תוך מציאת נקודות האיזון והאינטרסים המשותפים לכלל. לפי התפיסה האחרונה יתרונה של הקהילתיות הוא בהעצמת היחיד, ובהזדמנות שהוא נותן לו לממש את שאיפותיו תוך ניצול היתרון של הגודל.
מתח פנימי
אין חובה לבחור בין העמדות. על רצף החיים אנו מזהים נקודות שבהן אנחנו מצויים בנקודת ההזדהות המוחלטת
עם צורכי הרוב, ועם המדיניות הקהילתית. בעיתות שמחה, או חלילה צרה מדינית וחברתית. ולעיתים אנו ממוקדים בצרכינו האישיים, ותובעים מן הקהילה לסייע לנו במימושם.
ישנם גם מתחים פנימיים הנובעים מן הציר הזה. הנשים, למשל: מצד אחד הן מסורות לצרכי הקהילה, רתומות לבית ולחינוך הילדים - ומן הצד השני משמשות כנשות מקצוע ומומחיות בתחומים שונים. לפי דברינו, הקונפליקט הזה עצמו, וההימצאות בשני קטביו, בין אם על ציר הזמן ובין אם בחלוקה פנימית קיומית, מביאים לביטוי את השייכות לקהילה במובנה המלא.
