כשאת בוכה את לא מנהיגה
מנהיגים מעדיפים עם שנושא את סבלו בשתיקה אצילה. הבעת צער על המצב ושאיפה לשינוי אמיתי, מדאיגות אותם. זו לא המציאות שמבהילה אותם, זה הבכי שלנו שמאיים על עתידם. כשאישה בוכה, היא מתריסה נגד המציאות ונגד התרבות שבנתה הפטריארכיה. כשאישה בוכה, היא מפחידה פעמיים
ממשה רבנו עד אקוניס
"מנהיג לא פורץ בבכי מול המצלמות", כך לימדנו המורה לנימוסים ורגשות, אופיר אקוניס, לנוכח בכייה של שרת החוץ של האיחוד האירופי במסיבת העיתונאים לאחר הפיגוע בבריסל. יש לו על מי לסמוך, שהרי שורשיה של מסורת "כשאת/ה בוכה את/ה לא יפה" נחשפים בפרשת השבוע שלנו, בתגובתו של אהרן למות שני בניו (ויקרא י', א'-ג'):
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה... וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
משה, בתפקיד אקוניס, מסביר לאהרן את חשיבות המעמד וחומרתו, ואת מעלת בניו שזכו להישרף באש האלוהית. בתמורה להגדרת הבנים כ"קרובי אלוהים", מגיב אהרן בדרך שהפכה למשל ולשנינה באירועי שכול לאומי: "ויידום אהרן".
הורים, קרובי משפחה ומנהיגים הרוצים להאדיר את מתיהם ולעטרם בעטרת קדושים, נתבעים על ידי החברה להציע תגובת אבל "מכובדת", שתמציתה "ויידום".
תנא דמסייע לשרת החוץ
אלא שגם לגברת הדומעת מאירופה יש מסורת יהודית מפוארת
להיאחז בה. בניגוד לתגובתו הדוממת של אהרן, ובניגוד ללעגו של אקוניס, מנהיגים מקראיים בכו גם בכו. ראש וראשון למנהיגים הבוכים הוא יוסף הצדיק. שמונה פעמים בתורה מתואר בכיו של יוסף, שלוש מתוכן התרחשו בעת מפגשיו עם אחיו בעודו מלך.
הבכי ששבר את התנכרות יוסף לאחיו, דומה באופן מפתיע לבכייה של מוגריני במסיבת העיתונאים (בראשית מ"ה, א'-ב'): "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה". הנה, גם יוסף מבקש לעצור את מסיבת העיתונאים, מפנה את מבטו ובוכה בקול גדול.
יוסף הוא אב-טיפוס לקרייריסטים היהודים לדורותיהם. הוא מנהיג שקם מאשפתות ובארץ זרה. הוא בוכה בפומבי, ועם זאת ממשיך להנהיג בתבונה ובהצלחה.
במקום שני במצעד הדמעות המקראי נמצא דוד המלך. אז אולי מנהיג אמיתי כן פורץ בבכי מול מצלמות?
שתיקת אהרן – לא מה שסיפרו לנו
מנהיגים אוהבי שתיקות מכובדות שבים ומצטטים: "ויידום אהרן",
בעודם משכיחים את המשך תגובתו של אהרן. עם שוך ההלם הראשוני, מתריס אהרן לנוכח "מות הקדושים" של בניו (ויקרא י', ט"ז-י"ט):
"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ... וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".
שני בנים נותרו לאהרן, אלעזר ואיתמר, ומיד עם מות אחיהם הם נדרשו להמשיך בעבודת המשכן כסדרה. משימתם הייתה לאכול את קורבן החטאת. אלא שהבנים שורפים את הקורבן ולא אוכלים אותו. הם, שראו את אחיהם נשרפים על מזבח האש הזרה, מעזים לשרוף קורבן בניגוד להנחייתו המפורשת של אלוהים.
משה, איש ההדר, נוזף בבני אהרן על החריגה מנהלי הטקס, אלא שהפעם אביהם לא דומם, והוא יוצא להגנתם: "האם אתה מצפה", אומר אהרון, "שביום שבו הקרבתי את בניי, אני אוכל בשר קורבנות?!"
הדמעות זולגות מעצמן
אז מדוע מבהילות הדמעות את חסידי ההדר והממלכתיות? בדיוק כֵּיוון שהדמעות הן עצמאיות, הן קולה של החירות, הן זולגות מעצמן. בכי הוא סוג של מרד, הוא התרסה נגד המציאות, האל או החברה. בכי הוא הכרזה שהמצב כמעט בלתי נסבל, ולא תמיד ברור איך לשנותו. בכי הוא תשוקה לטוב יותר.
"אם צריך לא לבכות – לא אבכה"
משה רבנו, אופיר אקוניס וגולדה מאיר מבקשים לעצמם עם שנושא את סבלו בשתיקה אצילה. הם רוצים להמשיך להנהיג אותנו, ושמירת הסדר והשקט משרתת את האינטרס שלהם. בפנים חתומות הם יסבירו לנו, הקטנים, ש"יכול להיות שנכונו לנו עוד חודשים קשים של מאבק".
התרסה, תסכול, הבעת צער עמוק על המצב הקיים ושאיפה לשינוי אמיתי, מדאיגים אותם. זו לא המציאות שמבהילה אותם, זה הבכי שלנו שמאיים על עתידם.
אישה בוכה מטרידה פעמיים
האישה המקראית שהתפרסמה הודות לבכייה היא חנה, אמו של
שמואל: "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שמר את פיה, וחנה היא מדברת על לבה. רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע. ויחשבה עלי לשיכורה. ויאמר אליה עלי, עד מתי תשתכרין? הסירי את יינך מעלייך. ותען חנה ותאמר: לא אדוני, אישה קשת רוח אנוכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'. אל תיתן את אמתך לפני בת בליעל, כי מרב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה".
לפנינו דיאלוג מקראי מרגש ואמיץ. עלי הכהן רואה אישה נסערת, ובמקום לשאול לפשר סערת הנפש, הוא מניח שהיא שיכורה. חנה, שעד כה התריסה נגד השרירות האלוהית, נדרשת להיאבק גם עם חוסר הרגישות האנושית, והיא נאבקת בגבורה. "אני קשת רוח", היא אומרת. "וכן, אני כועסת על אלוהים. אבל", היא מבהירה, "אני, בניגוד לבניך, לא שתיתי יין ושיכר, ולסערת הנפש שלי יש סיבה של ממש".
במילים מושחזות שולחת חנה את עלי לטפל בבעיות האמיתיות שלו, בבנים שלו, במקום להטיף מוסר ריק לנשים זרות.
בפרשת השבוע שלנו, לאחר מות שני בני אהרן, מזהיר משה את אהרן ואת בניו הנותרים: "יין ושיכר אל תשתו... בבואכם אל אוהל מועד". חנה חוזרת על צירוף זה "יין ושיכר", וכך מזכירה לעלי כי שיכרון, התנשאות וכהות חושים הם הבעיות של הכהנים.
מעוררת גאווה היא חנה, האם שלנו, ובצדק בחרו חז"ל בדבריה כמודל לתפילות הקבע. כשאישה בוכה, היא מתריסה כנגד המציאות וכנגד התרבות שבנתה הפטריארכיה. כשאישה בוכה, היא מפחידה פעמיים.
"העיקר שאדע כי תחזור"
את חוכמת השליטים המשתמשים באיפוק הרגשי על מנת לאלף את
נתיניהם, מתמצת עבורנו אלתרמן בשירו "זמר שלוש התשובות":
"אז אמר: "מה יהיה אם אבגוד / ואותך אעזוב מיותרת / בלילות ארוכים לחכות / עד שובי מזרועות האחרת?"
"אם צריך לחכות אחכה", כך אמרה ופניה באור / "אם צריך לא לבכות לא אבכה / העיקר שאדע כי תחזור".
בבואך אל האישה, אל תשכח לדרוש ממנה לאפק את רגשותיה. שהרי אם היא לא תבכה, אתה תרגיש פחות אשם בעודך עובר מזרועות האחרת אל זרועותיה המצפות.
אקוניס, אלתרמן ומשה רבנו – אני מבינה למה הם לא אוהבים בכי, אני רק לא מבינה למה אנחנו צריכים להיענות לזה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בני (טוקבק 40 משבוע שעבר) שאל: "יש סתירות רבות בכתובים. למיטב הבנתי מטורייך, את לא ממש מאמינה בתורה שבעל-פה או שסתם בוחרת להתעלם מרובה המוחלט, אז רציתי לשאול אותך איך את מסבירה את כל הסתירות הפנימיות בתוך התנ"ך והתורה ללא מפרשים, רש"י מלב"ים וכו'. אשמח מאוד לתשובה."
בני יקר, תודה על השאלה החשובה והמפורטת. אני לא מאמינה בתורה שבעל-פה וגם לא כופרת בה, ונדמה לי שאני דווקא מרבה להתייחס אליה. אני מאמינה בבני אדם, ואני מעריכה עמוקות את יוצרי התורה שבעל-פה. אמונה לא רלוונטית מבחינתי ליחסי למקורות ישראל.
והסתירות בתורה? מעניינות אותי ולא מבהילות אותי. נפש האדם מלאת סתירות, התרבות מלאת סתירות, וכך גם התורה. למה אתה מרגיש צורך ליישב את הסתירות בתורה?
שבת שלום!
