למנוע את העשור האבוד של הסטודנטים

ההתערבות של אגודת הסטודנטים הארצית בתקופה האחרונה בנושאים שונים הקשורים לעתיד ההשכלה הגבוהה בישראל, מדאיגה אותי. דרישות או ניסיונות התערבות סביב נושאים כמו קורסי האנגלית, בקשה/דרישה לדרג בתו תקן טכנולוגי להוראה את המוסדות להשכלה גבוהה, נראים צעדים תמוהים למדי. כמי שעומד בראש התאחדות הסטודנטים הארצית, מנסה גלעד ארדיטי, על גבם של הסטודנטים לגרום להורדת רמת הלימוד בשם סיסמאות כמו הנגשה ויוקר מחיה. אבל באיזה מחיר? צעדים אלה פוגעים היום ויפגעו עוד יותר בעתיד ברמה ובאיכות של ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל, שכן במקום לעסוק במחקר, קידום המדע ובהוראה איכותית יעסקו המוסדות השונים בתחרות על כל סטודנט תוך דאגה לפרמטרים אחרים. במקום לצעוד קדימה ולהכשיר את העובדים והמנהיגים של המחר, נגדל פה סטודנטים בינוניים שלא יוכלו לתת מענה לבעיות העתיד.

עוד בערוץ הדעות:

מהפך אוסטרי

כשהמכסה הופכת לתקרה בשירות המדינה

רצון ההמון

ממדרגות הרבנות לגיהנום

שלושה שלבים לשלום

מאז תחילת שנות ה-90 הצטרפו לאוניברסיטאות עשרות מכללות אקדמיות חדשות, שקמו תחת כל עץ רענן והחלו להציע גם הן מגוון תכניות לימוד לתארים ראשון ושני. הקמתן של מספר כה גבוה של מכללות בפרק זמן קצר יחסית, נבעה ממדיניות מתוכננת ומוצהרת של ממשלות ישראל להגדיל את כמות מוסדות הלימוד באופן ניכר ובכך להנגיש את ההשכלה הגבוהה לפריפריה ולאוכלוסיות שלא יכלו לעמוד מסיבות כאלה ואחרות, בתנאי הסף שהציבו האוניברסיטאות. לכשעצמה מטרה ראויה.

כתוצאה ממדיניות זו, פועלים כיום בישראל מספר עצום של מוסדות להשכלה גבוהה, בהשוואה לגודל אוכלוסיית היעד: על פניו, נשמע נפלא. היצע גדול יותר של מוסדות לימוד משמע סיכויים גבוהים יותר לצעירים וצעירות לרכוש השכלה אקדמית. ואכן קרוב לרבע מיליון סטודנטים לומדים השנה לתואר בוגר, בעוד שבשנת 1990 לכל סוגי התארים יחדיו למדו רק 76,000 סטודנטים. לכן לא מפתיע שלפי מחקר עדכני של ה-OECD, אחוז המחזיקים בתואר ראשון בישראל עומד על לא פחות מ-47.4%, שני בעולם רק אחרי קנדה.

האיכות נפגעת

אולם יש מקום לשאול האם מאחורי המספר הגבוה של מוסדות להשכלה גבוהה והאחוז הגבוה של סטודנטים, לא מסתתרת מציאות שבה איכות ההשכלה הגבוהה בישראל הוקרבה על מזבח הכמות והישארות 'באזור הנוחות' של הסטודנטים?

לעיתים המכללות מוצגות ל כחדשניות ועדכניות, בעוד האוניברסיטאות נתפסות כמיושנות. הרשו לי להפריך טענה זו: בשנה החולפת למעלה מ-12% מהקורסים באוניברסיטה העברית הם חדשים, וכ-5% מהמרצים הם חדשים. האוניברסיטה שוקדת כל העת על חידוש תוכניות הלימוד שלה ועדכונן ולראיה, התוכנית ללימודי רפואה אשר השתנתה מקצה לקצה והחל משנת תשע"ז הסטודנטים ילמדו לפי תוכנית חדשה. צעדים אלה ורבים אחרים נועדו על מנת לשמור על האיכות האקדמית להמשיך ולהעמיד את הבוגרים הטובים ביותר שינהיגו את המדינה בשנים הבאות.

באוניברסיטאות ממשיכים להקפיד על תנאי קבלה גבוהים, על לימודי אנגלית ברמה גבוהה, על דיונים, משימות ושיעורים אשר מחדדים את החשיבה ואת יכולת הניתוח, על מתן אפשרות לשילוב תחומי למידה רבים ומגוונים, על חידוש כל העת של תוכניות לימוד וקשרים ענפים עם אוניברסיטאות וחוקרים מעבר לים וכו'....

אז האם נרצה שבעתיד הנהגת המדינה, הקהילה העסקית, מקבלי ההחלטות, המחנכים, מגישי הטיפול הבריאותי והמהנדסים יהיו אנשים משכמם ומעלה, מבריקים בתחומם ומצוינים? או שמא נתעורר

 בעוד עשור ונסתכל לאחור ונבין שכל מה שהיה חשוב לסטודנטים ולמערכת הוא לסיים את הלימודים ואת התואר ולא משנה באיזה רמה והיכן? האם אנו רוצים סטודנטים ועובדים לעתיד אשר חסרים את הכישורים הבסיסיים של ניתוח, מחקר ודיון מעמיק?

מדינת ישראל חייבת לעצמה אזרחים, עובדים ומנהיגים ראויים ורציניים לעתידה, חוקרים ואנשי עסקים בעלי יכולות ניתוח מעמיקות. כל אלה לא ניתנים לאלפי הסטודנטים שלומדים לימודים שאינם מעניקים כלים שכאלו. על העומדים בראש מערכת ההשכלה הגבוהה לתת דעתם על כך ולהתייצב לימינן של האוניברסיטאות ולהמשיך להיאבק על עתידה של ההשכלה הגבוהה ואיכותם העתידית של הסטודנטים. אם לא כן, נמצא עצמנו בעוד עשור מדברים על - העשור האבוד של הסטודנטים.

הכותבת היא ראש אגף שיווק ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים