שלושה שלבים לשלום
שלושת השלבים - הסדר ביניים, הסכם שלום, והסכם אזורי - עשויים להביא לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים או לפחות להרגיע אותו לזמן ארוך
המצב היום ברור. אין שום סיכוי להגיע לשלום עם הפלסטינים בזמן הקרוב. הסיבות לכך גם הן ברורות: ממשלת הימין והעומד בראשה אינם מוכנים לכך, אם בגלל האידיאולוגיה הקיצונית המדריכה אותם, אם בגלל כוח המתנחלים, אם בגלל האינתיפאדה הרצחנית ואם בגלל הפער הגדול בין עמדותיהם לבין עמדות הפלסטינים.
עוד בערוץ הדעות:
מל"טים גרעיניים? אין לזלזל באיום התודעתי
גם הצמרת הפלסטינית אינה מוכנה לשלום היום - בגלל סיבות אחדות, ובראשן "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים לישראל, הסירוב להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, ההתנחלות המתרחבת, הוויכוח על ירושלים ועוד. ישראל מעדיפה את הקיפאון. הפלסטינים מעדיפים צעדי סרק, כמו הכרה על ידי האו"ם, מעמד בבית הדין הבינלאומי בהאג, השגת גינויים נגד ישראל, מאמצים לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית, והסתה פרועה נגדנו. כל זה אינו מקרב אותם כהוא זה לעצמאות הנכספת. גם התיעוב ההדדי של ישראלים ופלסטינים הרקיע לשיאים חדשים.
בתנאים אלה מה עלינו לעשות? או מה למעשה ניתן לעשות?
מה שאנו, המחנה המתון והמרכזי בישראל, צריכים לעשות הוא מאמץ מרוכז לפתרון בשלושה שלבים.
1
שלב ראשון שיכול להתקבל גם על דעת רבים בימין המתון הוא להשיג הסדר ביניים לטווח ארוך, בין חמש לעשר שנים. לשם כך עלינו לעשות שורת צעדים: להפסיק כל בנייה מחוץ לגושי ההתישבות הגדולים; להעניק לפלסטינים מידה יתרה של חופש בניהול עניניהם הפנימיים ובמערכות ביטחון הפנים; ליזום מפעלים ומיזמים משותפים, שישפרו את המצב הכלכלי של הפלסטינים; להיפרד ולהתנתק מהם בכל שטח שניתן, אך מבלי לפנות את צה"ל מעמדותיו. אולם העיקר - להרגיע את השטח. יש סיכוי סביר שהפלסטינים יסכימו להסדר כזה, שכן בשלב זה הם לא חייבים לוותר על דרישתם ל"זכות השיבה", תביעותיהם על ירושלים, והם גם לא נדרשים להכיר בישראל יהודית - נושאים משמעותיים שיידונו רק בשיחות השלום בשלב הבא.
אני סבור גם שישראל חייבת - בהסדר ביניים או בהסכם השלום שיבוא אחריו - להיפטר מהכפרים והשכונות הערביים שסופחו לירושלים. אין לנו שום צורך בכ-300.000 פלסטינים, השונאים אותנו מעומק הלב, והעלולים להפוך יום אחד לאזרחי המדינה. אשר לסיסמה על ירושלים המאוחדת - אני בטוח שכשאבותינו ואבות אבותינו ערגו אל ירושלים ממקומות מושבם בגולה הדוויה - הם לא ערגו אל ג'בל מוכאבר, שועפאט או אבו דיס.
2
בתום תקופת הסדר הביניים נעבור לשלב השני, שיחות השלום, ואני מקווה שהן ינוהלו על ידי מנהיגות אחרת, גם שלנו, גם שלהם. לשיחות כאלה, שיתקיימו באוירה רגועה יותר ובתמיכה בינלאומית, יש סיכוי טוב יותר להגיע ליעד שקבענו לעצמנו - שתי מדינות לשני עמים.
אך להערכתי גם הסכם שלום מנוסח וחתום כראוי לא ישים קץ לסכסוך. נראה לי שרוב הפרשנים והדיפלומטים החוזרים על הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים" לא נותנים את דעתם למה שיקרה במדינה הפלסטינית. כדאי להתבונן בחזון השלום הזה בעיניים פלסטיניות. לצורך הדיון אני מציע להתעלם לרגע מהטלטלה הפוליטית והחברתית שוודאי תפרוץ בישראל, ולהתבונן במדינה הפלסטינית שתקום. זאת תהיה מדינה זערורית, ללא מוצא לים, חנוקה בין ירדן לישראל, ללא שטחים שניתן לפתח, ללא צבא - שהרי הכל מסכימים שהיא תהיה מדינה מפורזת.
מהר מאד תוצף פלסטין בהפגנות ומהומות המוניות, בטענות שגזלנו את אדמתם, בדרישות לשינוי ההסכם או ביטולו, בזעם הולך וגובר, ובקולות בקהילה הבינלאומית שכמובן יצדיקו את הפלסטינים המסכנים. גם הפירוז יערער את השלום, שכן כבוד הוא ערך חשוב במזרח התיכון הערבי, ומדינה בלי צבא כסמל לאומי היא גם מדינה בלי כבוד.
3
כדי להתגבר על המצב הנפיץ הזה ולבנות מציאות אחרת סביבנו, יהיה עלינו לעבור לשלב השלישי. לשם כך יהיה עלינו לגייס את תמיכת שכנינו הערבים ואת ברכת המדינות הערביות המתונות, סעודיה, מדינות המפרץ הפרסי וצפון אפריקה. מרבית המדינות הללו מקיימות אתנו קשרים חשאיים הדוקים, ויש לכך חשיבות רבה, שכן השלב השלישי לא ייצא לפועל ללא תמיכה ולחץ מצד המדינות הערביות המתונות.
השלב השלישי יהפוך את הפיתרון של הבעיה הישראלית-פלסטינית לפיתרון אזורי, שבו יצטרכו ליטול חלק גם המדינות השכנות שלנו, בעיקר ירדן ומצרים.
הפתרון האזורי יתבסס על שני מהלכים: האחד - הקמת פדרציה ירדנית-פלסטינית, כלומר מסגרת משותפת לשתי המדינות עם ממשל משותף - כמו המצב בארצות הברית, אך עם שתי מדינות ולא 50. פדרציה כזו (ששנים רבות אני מנסה לקדם כ"אופציה הירדנית") תעניק לפלסטינים מוצא לים, דרך עקבה; שטחים נרחבים לבניית כפרים וערים חדשות באזורים הריקים של ירדן; ושירות בצבא הלאומי. כל מה שצעיר פלסטיני יצטרך לעשות, יהיה לחצות את נהר הירדן, שהוא יותר עמוק בהיסטוריה מאשר במים, ולשרת בצבא הפדרציה מעבר לנהר.
יש שיאמרו כי מלך ירדן, עבדאללה, לעולם לא יסכים לפתרון כזה. נכון. לעומתו, המלך חוסיין היה מוכן ומזומן לאמץ פיתרון כזה, כדי להחזיר לעצמו מידת השפעה, ולו חלקית, על הגדה המערבית. ייתכן שהמלך הנוכחי ויורשיו לא יאהבו את הפיתרון הזה - אך בעתיד יהיה עליהם לבחור בין הקמת מסגרת משותפת עם הפלסטינים - עם רוטציה בהנהגת הפדרציה - לבין אלימות ותקפנות גוברת נגדם. אותה אלימות עלולה לפרוץ גם במדינה הפלשתינית שלצידם וגם בקרב הפלסטינים
הקיצונים בשטחם; היא עלולה להביא בכנפיה סכנת חיים למלך ומשפחתו ולהסתיים בהפלת המשטר ההאשמי. את זאת יהיה על המלך לשקול היטב מול פתרון הפדרציה.
המהלך השני חייב להקל את המצב הבלתי נסבל בעזה. ייתכן שעזה תהיה חלק מהפדרציה הפלסטינית-ירדנית וייתכן שתרצה להישאר עצמאית. בשני המקרים העוני, הסבל והתסכול באותה פיסת אדמה המאוכלסת ביותר בעולם הופכים אותה לפצצה מתקתקת, שיום אחד תתפרץ. על כן הפתרון האזורי חייב לכלול גם את מצרים. איזור צפון סיני בין הרצועה לבין אל עריש ריק כמעט לחלוטין, להוציא שבטי בדוים המפיצים טרור והרס. מצרים צריכה להעניק לפלסטינים בעזה את כברת הארץ הזו, כדי שיזכו לשטחים בהם יוכלו להתפתח, להתישב, להקים ערים וכפרים, תעשיה וחקלאות - ולנשום לרווחה. ההתישבות הישראלית קצרת הימים באיזורים הללו אחרי מלחמת ששת הימים מוכיחה כי אכן ניתן לפתחם בהצלחה. מצרים עשויה להרוויח ממהלך כזה רגיעה בשאר חלקי סיני והכרעת המרד הבדוי בעזרת ממשל עזה.
יש שיאמרו - כל התוכנית הזו אינה אלא הרהורי לב. אולי. התוכנית עלולה להיתקל במהמורות רבות, והתנגדות נחרצת משמאל ומימין וגם מבני השיח שלנו.
אך היא סוללת דרך בימים אלה של אובדן דרך.
שלושת השלבים הללו – הסדר ביניים, הסכם שלום, והסכם אזורי – עשויים להביא לפתרון הסכסוך, או לפחות להרגעתו לזמן ארוך.
פרופ' מיכאל בר-זהר, ח"כ לשעבר, הוא יו"ר "אמת-2015 – הזרם המרכזי" במפלגת העבודה
לפנייה לכתב/ת 
