הציירת האחרונה בגטו: "אני הולכת למות. אל תשכחו אותי"
"אינני מבקשת שבחים, אני רוצה רק שיישאר זכר אחרי ואחרי בתי הקטנה": מרגע שנכנסה לגטו תיעדה הציירת געלע סקשטיין את ילדי הגטו בתמונות קורעות לב. משהבינה כי סופה קרב, דאגה לשמר את יצירותיה בארכיון, שמטרתו לספר לעולם את סיפור הגטו. היצירות מוצגות היום במוזיאון היהודי בוורשה, אבל איש לא זכר את הציירת, עד שמיכל ברגמן נתקלה במקרה בספר שהושלך לפח האשפה
"בעומדי על הגבול בין חיים ומוות, בטוחה שלא אחיה עוד, ברצוני להיפרד מידידיי ומעבודותיי. אספתי, קרעתי ושוב עבדתי על הכנות לתערוכות של תמונותיי, ובמיוחד לתערוכה 'פורטרטים של הילד היהודי'. כעת אני מצילה, בהתאם לאפשרויות, כמה שניתן וכמה שמתאים למקום. את הכל אני משאירה בהפקר, ליד הגורל...
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"אינני מבקשת שבחים, אני רוצה רק שיישאר זכר אחרי ואחרי בתי הקטנה, הילדה המוכשרת מרגלית ליכטנשטיין... כעת אני רגועה. אני צריכה למות, אבל את המוטל עלי עשיתי. אני מנסה לשמר זכר של עבודותיי. היו שלום, חבריי וידידיי, היה שלום עם יהודי, אל תאפשרו שחורבן כזה יחזור על עצמו" ("אלה דבריי האחרונים").
קראו עוד בערוץ היהדות :
- הילדה בארגז: "עד היום אני ישנה באור"
- איפה היה אלוהים בשואה? תשובות של מאמינים
- "בלב שבור, צעד סבא רבא שלי על ספרי התורה"
- פלאשוב, אושוויץ, ברגן-בלזן: "כולם נראו כמו מלאכי המוות"
חיפוש מקרי הוביל את הציירת מיכל ברגמן אל ספר שהושלך לפח האשפה. כך גילתה ברגמן, פעילה פמיניסטית דתייה ומנהלת פדגוגית בארגון "צו פיוס", את געלע סקשטיין - "הציירת האחרונה של גטו ורשה", ויצאה למסע ברשת בעקבות הציירת שביקשה שלא ישכחו אותה, ובעקבות הארכיון העשיר של תיעוד ילדי הגטו, אהוביה, שהחביאה.
כ-300 יצירות אמנות, ובהן פורטרטים של ילדים שברובם לא שרדו את התופת, הוסתרו בגטו בידי ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום, רגע לפני חיסולו. יחד עם בעלה של סקשטיין, ישראל ליכטנשטיין, וחוקרים, סופרים ומדענים ששהו בגטו ורשה, הם אספו אלפי מסמכים שתיעדו בדרכים שונות את החיים בגטו, בתקווה נואשת שסיפורם יסופר לעולם ביום מן הימים.
הספר שבפח האשפה
"לא חיפשתי לכתוב על ציירת", מודה ברגמן. אך בערימת הזבל שנמצאה סמוך לבית-ספרו של בנה, לכד את עינה הספר "אלה דבריי האחרונים". "הספר קיבץ מכתבים וצוואות אחרונות של קורבנות שואה. הוא היה נראה שמור כאילו הרגע מישהו שלף אותו מהספרייה".
בלימודיה האקדמיים ובחייה המקצועיים עוסקת ברגמן בחקר השואה ובליווי מסעות לפולין, הויא מצאה עצמה נשאבת אל דמות ייחודית שהתבלטה מולה בין דפי הספר: געלע סקשטיין. "לא כתבו הרבה על הקורבנות, מלבד אזכור של משפט או שניים מתחת לתמונה", היא אומרת, "אבל געלע קיבלה פסקאות שלמות, וזה היה יוצא דופן. צוין שם שכ-300 יצירות שלה מתקופת הגטו שרדו. תמונות שלה גם מלפני המלחמה הספיקו להשתמר".
וכך החלה במסע מקוון ממושך בעקבות דמותה הבלתי מוכרת של סקשטיין, זו שמבקשת בצוואתה האחרונה שלא ישכחו אותה, את יצירותיה, ואת בתה התינוקת מרגלית שנספתה איתה. ובעיקר שידאגו לכך שטרגדיה כזו לא תתרחש בשנית.
המטמון מתחת לבית ההרוס
איוריה הרגישים של סקשטיין הוחבאו ברחוב נובוליפקי 68, שבגטו ורשה. חלק מהתמונות נחתכו כדי להתאים לקופסאות המתכת של הארכיון הנדיר "עונג שבת" שאסף ד"ר רינגלבלום. ברגמן מספרת כי אנשי פקידות העבירו לו דו"חות, תצלומים בסתר, ודיווחים של אנשי רפואה.
"רינגלבלום מבין שהוא עומד בפני סיטואציה היסטורית שאין דומה לה, והוא מארגן את התיעוד כדי ליצור
סקשטיין שבעלה היה שותף במפעל הארכיון, הצטרפה לתיעוד כמי שציירה כמעט אך ורק פורטרטים של ילדים. "אצל הילדים זה נורא-נורא חזק", אומרת ברגמן. " בתמונות שהיא ציירה לפני המלחמה, יש תום ורכות. ופה את רואה אצל הילדים את כל הטרגדיה, או כמו שהיא כתבה 'אני לא יכולה לכתוב על הטרגדיה. אני לא סופרת'. אבל התמונות הן כלי הביטוי שלה, והיא מתארת את פגיעוּת של הילדים, חסר היכולת להתגונן, עומק היאוש והכאב והרעב, הכל שם. יחד עם זאת, אלו לא תמונות זוועה, אלא תמונת קורעות לב, יש שם משהו שאי אפשר שלא להתחבר אליו. משהו מאוד אנושי".
היא גם ציירה פורטרט עצמי באותה התקופה.
"כשאומן מצייר את עצמו, תמיד עולה השאלה מה הוא מנסה להגיד. היא הייתה כנראה אישה חייכנית, אדם מלא חיים. רואים את זה בתצלומים אחרים שלה ששרדו. בפורטרט יש משהו כאוב, מאוכזב, אפילו מיואש, וזה מה שהיא בחרה להכניס אל תוך הארכיון, זו האמירה שלה על עצמה".
הילדים היו עיקר עולמה
המחקר שביצעה ברגמן – בעצמה דור שני לניצולי שואה - בעקבות דמותה האלמונית של געלע סקשטיין, חשפה דמות של יתומה מאם ובת לסנדלר עני משכונת פועלים בוורשה. נערה שחולמת להיות ציירת, ומקבלת מילגה ללימודי אמנות בקרקוב. את בעלה, איש רוח ומחנך, הכירה דרך התאגדות יהודית – ודרכו זכתה לעבודה כמורה לאמנות. היא הציגה בתערוכות, העלתה תערוכת יחיד, ותיעדה את החוג היהודי המשכיל של ורשה באותם ימים. רובם ככולם, אגב, נספו בשואה.
אבל עיקר העבודה של סקשטיין הם הילדים. "סמוך לכניסתם לגטו נולדה הבת, מרגלית. למרבה האירוניה, סקשטיין חווה פריחה מקצועית גדולה דווקא בגטו. היא מלמדת ציור לכמאה ילדים, מעלה איתם הצגות, מכינה איתם תלבושות ותפאורות – כשלעצמו, דבר מדהים - ובעלה עובד בבית תמחוי, ונחשב לאדם חשוב ומוערך. כשיש אקציה הם מוזהרים ומתחבאים, אבל לאט-לאט הם מבינים שמשם אין באמת מוצא".
"יחד עם שני תלמידים געלע מתחילה לברור מה ייכנס לארכיון, חותכת חלקים מהציורים כדי שייכנסו לארגזים. הדבר היחידי שנשמר זה מכתב נואש למנהל סדנת עבודה, שבו היא כותבת: 'חשוב שלאחריי המלחמה שיהיו אנשי תרבות, תכניס אותי לעבודה אצלך'. זה חלק מהמסע הנואש להראות יעילות וצורך בהם".
"לפי המכתב האחרון נראה שהיא נספתה בחיסול הגטו יחד עם בעלה וביתה שהייתה אז בת שלוש. זה לפחות מה שנכתב בקטלוג שמצאתי על תערוכת היחיד שלה, שארגנו במוזיאון היהודי בפולין בשנת 2007. הציורים ניזוקו מאוד, ועברו שיקום ושיפוץ".
"חשבתי שנכון ולהביא את הסיפור הזה עליה, שיש בו כל כך הרבה עוצמה. מדינת ישראל עברה כברת דרך בזיכרון השואה. הבנו שגבורה זה לא רק אנשים עם נשק ופרטיזנים ביערות. אני רוצה שיזכרו שבתנאים הקשים והבלתי אפשריים האלה הייתה אמא, אמנית ומחנכת שעשתה כל מאמץ שיזכרו אותה. אנשים כאלה סיכנו את חייהם כדי לייצר את הארכיון וליצור אומנות. כי זה 'להיות בן אדם', ולא להיכנע רוחנית. זו הצוואה המרכזית שלה. ואני גאה להיות שליחה שלה".
נכון להיום, לדברי ברגמן, אין בישראל ולו יצירה אחת של געלע סקשטיין, מלבד תצלומים של תמונות נבחרות מהאוסף העשיר שלה, המוצגים במוזיאון "בית לוחמי הגטאות".
