ביקורת עצמית כנגד ה-BDS

הבעיה מתחילה במשפט האלמותי "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם". ולא, הבעיה היא לא ברמת המוסריות של צה"ל. הבעיה היא במשפט. הבעיה היא במשפט ובאנשים שמשתמשים בו כאילו מדובר באחת מעשרת הדיברות, מבלי להבין שעמדה והכרה מוסרית מושגות במאמץ רב ושקידה מתמדת ולא מתוקף ציווי אלוהי. וזאת כמובן בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שהמשפט מגוחך בפני עצמו, כי אין באמת דירוג מוסרי של צבאות העולם. לו היה, אני מניח שצבאות שלא נמצאים בעימות מתמשך ויומיומי, היו זוכים במדליות. אבל אנחנו לא שם.

עוד בערוץ הדעות:

איפה הבנות?

איוולת פוליטית

סכנה: תרבות המוות באינטרנט

המורשת של סבתא

למרות ולא בזכות

במאבק מזויין כמו שלנו מתרחשים גם אירועים קשים מבחינה מוסרית, לרוב בשוגג ולעיתים בכוונה תחילה. זאת הסיבה שהמשפט הזה הוא כה מסוכן. המשפט מניח בצורה הכי בסיסית שהמוסר שלנו בלתי ניתן לערעור, וזה פשוט לא המצב. המוסר שלנו לא נובע מאיזושהי הגדרה מתמטית. אין שום אקסיומה שאומרת - עם שעבר יסורים כמו העם היהודי חסין מבעיות מוסריות. אנחנו נועדנו להילחם באויבנו מצד אחד, ומנגד להילחם במיעוט מתוכנו שרוצה שנדמה לאויבנו, בעבר ובהווה.

בדיוק בגלל זה אנחנו חייבים ללמוד לשמוע ביקורת. גם אם היא לא נעימה לאוזניים, וגם אם אנחנו חוששים שהיא תשרת את התעמולה כנגדנו. הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות הוא להסתגר בתחושה של הצדקה עצמית. זה יהיה הפתח לבעיות הקשות באמת. ההסתגרות הזאת תביא למצב שבו האנשים הבעייתים מתוכנו יתחילו להוביל. כי כאשר הרוב השפוי שומר על שתיקה בכדי לא לעצבן אף אחד, אז הקיצוניים מתחילים להוביל. והם יובילו אותנו מטה.

השיקול הנוסף

אלא שזה לא השיקול היחיד בעד הביקורת העצמית. השיקול הנוסף הוא בכלל שיקול אסטרטגי, שכן מטרת תנועת ה-BDS היא שמדינת ישראל תגיע ליום שבו היא לא תוכל לבקר את עצמה. חשוב להבין, כמעט בכל אירוע ביטחוני-מדיני בשנים האחרונות, מדינת ישראל טענה שהיא יודעת לתחקר את עצמה. יש בזה היגיון מאוד בסיסי - אם חברה יודעת לבקר את עצמה, אז אין כל צורך לנהוג כנגדה בסנקציות וחרמות, שהרי היא תתקן את דרכיה. ברגע שמדינה לא מסוגלת לעשות זאת, אז מגיעות הסנקציות. לכן המטרה האמיתית של ה-BDS היא לנטרל את הביקורת העצמית שלנו, ולנו אסור לשחק לידיהם. כל עוד אנו מסוגלים לקיים דיון ציבורי פורה, מתורבת ובריא, תנועות החרם יהיו לא יותר מאשר גרסה טרנדית ומגניבה של הפרוטוקולים של זקני ציון, וסופן יהיה בהתאם.

אלא שגם ביקורת צריך לדעת להעביר, שכידוע "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" (קהלת ג', 1). אבל לצערנו זו כבר לא הסוגייה. החברה הישראלית מגיעה למצב שבו היא לא מסוגלת כמעט להכיל ביקורת, וזה לא משנה איך היא נעטפת. מי שלא מאמין, מוזמן לעקוב אחר התגובות שמקבל שר הביטחון, משה בוגי יעלון, בכל פעם שהוא מעז להציג עמדה ליברלית, שקולה, ולא מתלהמת בסוגייה ביטחונית-חברתית. אני לא איש ימין ולא תומך ליכוד, אבל את האומץ של שר הביטחון הן כחייל והן כפוליטיקאי, וכן את אהבת הארץ שלו אני מעריך מאוד. תהיו בטוחים שצריך לא מעט אומץ להתבטא בצורה נחרצת אל מול גלי השנאה הנוראיים שמתגלים כנגדו.

כל הדברים הללו נכונים על אחת כמה וכמה כאשר תנועות החרם ושנאת ישראל נגועות באנטישמיות. במצב כזה, אותם האנשים לא צריכים את סגן הרמטכ"ל של צה"ל בכדי להשוות בין ישראל לגרמניה הנאצית. הם כבר ימצאו את הדרך לספר זאת. מהסיבה הזאת בדיוק אנחנו צריכים להיות בטוחים שהדבר היחיד שיהיה באמתחתם זה עלילות שווא. בדיוק בגלל זה צריך לנהוג בביקורת העצמית בכבוד. ברגע שנוותר עליה, אנחנו מסתכנים בכך שהביקורת תהפוך למציאות ואנשי ה-BDS יקבלו את מה שהם מחפשים - אובדן המוסר והשליטה העצמית שלנו.