גישור חובה למתגרשים

בשעה שקורס חלום הזוגיות המשותף, ובני הזוג פותחים בהליכים לפרוק מכאיב של הברית ביניהם, מדובר פעמים רבות במציאות מורכבת, עדינה וסוערת מאוד. במצבים אלה, אין מדובר בהסדרה מעשית בלבד. האמוציות השונות משחקות תפקיד מרכזי בשברי הבניין המשותף, והמטרות אינן כוללות רק פתרון לבעיות, אלא גם רגשות עזים של נקמה, ביזוי, השפלה, הצדקה ועוד ועוד. לא זו בלבד, אלא שמדובר באין ספור של נושאים אינטימיים; במערכת פסיכולוגית סבוכה; בגורמים רבים המושפעים מהחלטת בני הזוג, בראשם הילדים, אך לא רק הם; בשאלות מסובכות של אחריות ואשמה, ובעוד אין ספור עניינים הקשורים בברית שנפרמת.

עוד בערוץ הדעות:

האם חמאס משנה סדרי עדיפויות

נקודת הרתיחה של תדמית ישראל בעולם

המחיר האמיתי של תרופות הפטנט

מהאלוף גולן לשגריר ונצואלה ובחזרה

משאלת הלב הישראלית למתקפה באיראן

אם בני הזוג מסוגלים להגיע להסכמות בכל הנושאים המורכבים האלה לבדם - דומה שאין מי שיחלוק על כך שזה הטוב ביותר. שכן, תהליך הגרושין וההפרדות אינו מסתיים רק ביום הגט. בני הזוג, בעיקר כשיש ילדים, נותרים קשורים, גם אם לא ירצו בכך, למשך שנים רבות. לא זו בלבד, אלא שפצעים שנפתחו מותירים צלקות, ועלבונות שהוטחו אינם נמחקים בקלות. כשמוכנס צד שלישי לסיפור - כל אלה מועצמים, ומדובר לעתים מזומנות מידי בשדה קרב של ממש. על כן, אם ניתן לעשות זאת מתוך כבוד הדדי ומתוך הסכמות משותפות (לא ניצול על ידי הצד החזק!) זה כמובן עדיף. ברם, בשל עוצמת המחלוקת, ומטען הרגשות השליליים, פעמים רבות מאוד הדבר לא אפשרי. ואז פונים בני הזוג למערכת המשפטית.

מערכת זו נמצאת במקומות האחרונים של רשימת ההתאמה לפתרון סכסוכים משפחתיים. מדובר בהעתקת המערכה מהבית אל הדיון המשפטי, בדיבור בשפת הצדק המשפטי ללא כל המורכבות והרגישות של הסיפור כולו, במערכת שאינה מותאמת לשיח מרכך, בתהליך המותיר צלקות רבות מעצם קיומו, בתהליך יקר וזולל משאבים כלכליים (שהמרויחים הגדולים הם עורכי הדין) ונפשיים, ובעוד מגרעות רבות הנובעות מעצם אי-ההתאמה של השפה המשפטית. בנושאים רבים ומגוונים אנו יודעים כבר כי ישנן מערכות טובות בהרבה. דוגמה לדבר, כאשר מדובר בדילמות אתיות אנו מוצאים העתקה של הדיון וההכרעה מבית המשפט אל הוועדה האתית, המדברת בשפה רב תחומית, מגשרת ומתווכת, וחותרת להסכמה. אותן סיבות צריכות להניע גם את בני הזוג לחפש דרכים אחרות, מתווכות, רכות יותר, כדי לצאת מכל התהליך פגועים כמה שפחות.

האם על המדינה להתערב בכך ? אם הייתה זו שאלה הנוגעת לבני הזוג בלבד נראה שהתשובה הייתה שלילית. אולם בשל העובדה שמכל התהליך מושפעים רבים אחרים, למן הילדים, דרך המחירים החברתיים הגדולים של הצלקות שנותרו, ועד למערכת המשפט הקורסת גם בשל עיסוקה המופרז בנושאים משפחתיים - טוב עושה הצעת החוק שמחייבת את בני הזוג לבחון את האפשרות ליישב את הסכסוך ביניהם בדרך מגשרת ומתווכת.

המדינה ומערכת המשפט אינן מסירות את אחריותן מטיפול במצבים שההסכמה המיוחלת לא הושגה. אולם הן דוחפות ואפילו מחייבות את הזוג לנסות קודם כל את הדרך האחרת, שהיא טובה בהרבה מפניה לשיח המשפטי. ומכל התהליך הכואב של פירוק השותפות יישארו בני הזוג עדיין אופטימיים, מאמינים בבני אדם וברצונם הטוב, מקיימים מערכת מסוימת לטובת הילדים, ופנוים נפשית לבחון את עתידם ברוח טובה.

הרב יובל שרלו ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר