מבחן בגרות להורים

מבחנים, אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם. לפניהם צריך ללמוד, להשקיע ולתרגל, וכשרגע האמת מגיע חייבים לשמור על ריכוז ולבצע היטב. אחריהם באה המתנה מורטת עצבים לתוצאה, מהדייט של אתמול בלילה ועד לראיון העבודה של מחר בבוקר, ממבחן הבגרות במתמטיקה ועד המצגת ללקוח המתעניין, חיינו מלאים במבחנים ומי שמחפף דורך במקום.

עוד בערוץ הדעות:

אם כל כך רע כאן - מה נגיד לדור הבא?

הכפרים היהודיים הלא חוקיים, והקייס הבדואי

הקבלות מטרידות לגרמניה של 1926

גישור חובה למתגרשים

האם חמאס משנה סדרי עדיפויות

כהורים לילדים המבחנים מבלבלים אותנו לגמרי. אנחנו לא יודעים מה עדיף, שיהיה להם קל, נעים ולהגן עליהם מפני העולם, או שיתאמצו ויזיעו כדי להגיע הכי רחוק שהם יכולים. כשהם חוזרים עם 'כמעט טוב', אנחנו חושבים להגיד 'כל הכבוד על ההשקעה' ו-'טעות היא הזדמנות ללמידה'. אבל לפעמים מה שיוצא לנו זה 'חמודי, גאון של אבא, המבחן לא חשוב, מה המורה בכלל מבינה'.

עולם החינוך מזגזג לא פחות. מימין רושפים בלהט חסידי המבחנים ומצביעים על תרומתם למיקוד בלמידה, להכנה לחיים ולשיפור מערכת החינוך. משמאל נושפים בדם ליבם המוכנים להישבע שמבחנים לא מודדים את מה שחשוב, שהם מזיקים ומשטחים את הלמידה, ושעצם קיומם מגדיל פערים בחברה.

חלק מאיתנו מרים ידיים. כשהם קטנים, בגן וביסודי, אנחנו משקיעים, מדברים עם המורה, יושבים איתם על שיעורי הבית, בוחרים את החוגים, ואפילו בודקים מה צבע החגורה של מדריך הג'ודו. אבל בתיכון, רק שיסדרו את החדר. אנחנו נכנסים לתפקיד פאסיבי ומעצבן של כספומט עם רישיון נהיגה ומשכנעים את עצמנו שגם אם נרצה, אין שם מי שיקשיב, כי הם ספונים בחדר הסגור מול המחשב.

אך מה רבה הפליאה, כששואלים בני נוער מי הדמות המשפיעה ביותר על החלטותיהם מה ללמוד, באיזה היקף וכמה להשקיע, התשובה הראשונה שלהם, ובהפרש ניכר, היא 'ההורים'. מה שאנחנו אומרים ועושים חשוב להם מאוד, מילדות ועד הנערות, בדיבור מפורש ובדוגמה אישית. לפעמים הם רוצים לחקות אותנו, לרוב למרוד בנו ותמיד לעשות טוב מאיתנו. בכל מקרה, אנחנו נקודת ההתייחסות שלהם.

כשהם בתיכון התפקיד שלנו לא מתאייד ולא מתייתר, הוא רק משתנה. אנחנו כבר לא יכולים להתכונן אתם למבחן, כי חמש יחידות במתמטיקה של היום זה קשה וזה גדול עלינו, והם צריכים לדעת ללמוד בעצמם. בשביל זה יש להם מורים, ויש היום מורים מעולים, אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה שנמצאים שם בשבילם.

אנחנו חייבים לסגור משולש של אמון עם הילדים והמורים שלהם. הם לקחו על עצמם משימה שדורשת מיומנות ומחויבות, השקעה והתמדה. אם נניח להם לנפשם נחטא לתפקידנו ואם נתערב יתר על המידה, נפר את האיזון העדין הנחוץ להם להצלחה. הם חייבים להרגיש ולהשתכנע עד כמה אנחנו מעריכים ומוקירים את המאמץ ואת ההתקדמות.

אבל יש לנו תפקיד נוסף, שהוא חשוב מאוד, והוא להחזיק מול הילדים את תמונת העתיד שלהם. צריך להבין את זה, מהעיניים שלהם המרחק בין ההשקעה בתיכון ובין הקבלה לאוניברסיטה ולשוק העבודה הוא עצום. שליש מחייהם עוד יחלוף עד אז ובדרך ישרתו בצבא ויטיילו בהודו. מבחינתם העתיד נמצא מעבר להרי החושך, ורק אנחנו ההורים מבינים שהוא מעבר לסיבוב.

אז האם כשאנחנו אומרים להם, 'אל תתאמץ מתוק, לימודים זה לא מה שחשוב בחיים', אנחנו עוזרים להם או שמים להם רגל? האם לא היינו מעדיפים שהם ישאירו לעצמם דלתות פתוחות כדי שיוכלו לבחור את מסלול חייהם ולממש את כישרונותיהם?

לכן צריך להודות, מבחן הבגרות הוא גם מבחן שלנו, ההורים. הבגרות שלנו נבחנת כאן, אין דרך קיצור או מסלול עוקף ואין 'הורים פרטיים' שיחליפו אותנו, זה תפקידנו החשוב ביותר.