לעבוד עם שחקנים חולי נפש: הערות הבמאי
מסדנת משחק שהעבירו גלעד כהן וג'קי ברמן באברבנאל, צמח סרט בהשתתפות ארבעה חוסים. "איפה שנגמרים השמיים" הגשים את החלומות שלהם, וגם דחף אותם להתמודד עם הפחדים. "הם לא שונים מאנשים נורמטיביים, רק הווליום שונה", מספר כהן על העבודה המורכבת
חולי נפש עמדו במוקדן של לא מעט יצירות, אבל הקולנוענים גלעד כהן וג'קי ברמן איפשרו לארבעה מטופלים אמיתיים להגשים חלום מול מצלמה. השניים העבירו סדנת משחק לחוסים ביחידת השיקום ברוש בבית החולים אברבנאל, שממנה צמחה הפקת "איפה שנגמרים השמיים", בהשתתפות איגור דוביק, אבנר יצחק, שמעון קיפניס וליאון ראטן.
הסרט לא רק איפשר לארבעה להיות שחקנים ולו לכמה ימים, אלא גם להתמודד עם הקשיים והפחדים הגדולים ביותר שלהם שמלווים אותם יומיום. אקשן! צעקו להם, והם עשו את המיטב כדי לספק הופעה ראויה.
"אני מבחינתי לא עשיתי סרט על חולי נפש, עשיתי סרט על אנשים שחולמים חלומות", אומר כהן למדור הערות הבמאי, "אני מודה שבהתחלה לא היה לי קל לעבוד במקום הזה, ואני חושב שהתחיל להיות יותר קל וכיף ומרגש כשהתחלתי להתחבר לחלומות שלהם. אחד הדברים שקרו לי כאן הוא שבירת סטיגמה, ובסופו של דבר, אני לא מרגיש שהאנשים הנורמטיבים שונים מהחבר'ה שם. המינונים שונים, הווליומים שונים מבחינת מצבי הרוח, הפחדים, הרגשות, אבל לא יותר מזה".
במאים נוספים
מספרים על סרטיהם ב-ynet:
סילבן ביגלאייזן על "עד קצה הזריחה"
- ניצן גלעדי על "חתונה מנייר"
- תומר הימן על "מיסטר גאגה"
- יונתן גבע על "אבוללה"
- עמוס גיתאי על "רבין, היום האחרון"
האתגר של ארבעת כוכבי "איפה שנגמרים השמיים" היה גדול ומשמעותי, אבל גם המשימה של כהן וברמן לא היתה פשוטה. מהצד שלהם נדרשה עדינות ורגישות רבה. ועם זאת, על השניים היה לפעול באסרטיביות ומקצוענות לטובת השלמת הפרויקט. בסופו של דבר, הסרט צולם והוצג בפסטיבל חיפה 2013 ואף זכה בפרס ראשון בתחרות הסרטים הקצרים. בהמשך נכנס לסל התרבות של משרד החינוך ונשלח לפסטיבלים שונים מרחבי העולם. אבל יותר מהכל, הסרט העשיר את עולמם של גיבוריו. "אני חושב שהפרויקט הזה העצים אותם", אומר כהן.
כך למשל במקרה של איגור. חלום חייו הוא להיות ראפר, ובמהלך הצילומים הובא מפיק מוזיקלי כדי שיסייע לגיבוש השיר והקלטתו. בנוסף לוהקו רקדני היפ-הופ, וכך נוצר לו קליפ בכיכובו של איגור עצמו - דבר שגרם לו אושר והתלהבות רבים, אלא שעם תחילת הצילומים, הוא נבהל קצת מהסיטואציה. "איגור עבד בהתחלה מאוד טוב, עוד טייקים ועוד טייקים, ואז באיזשהו שלב הוא הרגיש שהפנטזיה עלתה לו לראש והוא היה צריך להתאושש", הסביר כהן, "אני חושב שהוא הבין שלממש פנטזיה יכול להיות מבלבל".
המקרה של אבנר היה מסובך יותר. כבר 20 שנה הוא לא יוצא מהבית חולים, ושומע קולות שאוסרים עליו לצאת את שער המוסד. אלא שלמרות כל החששות של הבמאים, ביום הצילום עצמו, הוא חצה את קו הסיום. "היה מאוד קשה לעבוד עם אבנר, הוא היה מחזיק חזרה חמש דקות, אחרי חמש דקות חוזר לחדר - 'די, אני לא יכול יותר, עזבו אותי'. אנחנו לא ויתרנו", אמר כהן, "במהלך יום הצילומים הוא פשוט עבד מדהים. הוא היה רגוע ושליו כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. ושאלנו אותו איך הוא מסביר את זה, אז הוא אמר לנו שהקולות החליטו להקל עליו ולתת לו פטור".
הגיבור השלישי של "איפה שנגמרים השמיים" הוא שמעון, עליו מעיד כהן ש"בהתחלה הוא יכול לעורר אולי רתיעה, אבל
אחרי שמכירים אותו מגלים שהוא נשמה טובה". סיפורו בסרט נע בין השירים שהוא כותב לבין החשש של הסובבים אותו כי הוא עלול לשלוח יד בנפשו. "בהתחלה הוא עשה הרבה פוזות, לא רוצה להצטלם, כן רוצה להצטלם. בהתחלה הוא היה מקציב לנו זמן, אמר לנו 'אתם יכולים לעבוד איתי רבע שעה, אני מוכן לתת לכם שני טייקים'. אבל אחרי שהכרנו אותו הבנו שזה חלק ממנו הפוזות האלה, וזה חלק מהחן שלו".
עוד על העבודה עם ארבעת גיבורי הסרט "איפה שנגמרים השמיים", והבעיות שצצו במהלך החזרות והצילומים עצמם, בכתבת הווידאו.
