אשכנזים מתנשאים ומתנסים: על "ציפורי חול"
בילדותו ראה אמיר י. וולף במרים זוהר, גילה אלמגור, עודד תאומי ודבורה קידר על במת התיאטרון. בבגרותו ליהק את גיבורי התרבות שלו לסרטו "ציפורי חול". למדור הערות הבמאי הוא מספר על העבודה עימם ומה למד ביידיש. "רציתי להציג את האנשים האלה מעבר למרמור, את השמחה והחדווה"
"אוי גאָט פֿאַרזוכן מיַין קומפוט, וואָס דו וויסן מיין טעם אר האט" - זהו משפט המחץ ביידיש שלמד הבמאי הצעיר אמיר י. וולף במהלך צילומי סרטו הראשון "ציפורי חול". מה הפירוש של אותה הלצה? "או אלוהים, תטעם מהקומפוט שלי, ואז גם אתה תבין מה הטעם שלו". ומי לימד אותו את הבדיחה הגסה הזו? השחקנית מרים זוהר בת ה-84, הכוכבת הראשית של דרמת המתח הקומית, שמציגה את הפן ההומוריסטי הארסי - יש מי שיראו בו מתנשא - של האשכנזים הוותיקים שעוד חיים ביננו. דור ניצולי השואה, שהולכים ונעלמים מן העולם ולוקחים איתם תרבות עשירה, מורכבת ונשכחת.
על רקע מהפכת התרבות המדוברת בישראל בשנים האחרונות, יותר ויותר נדיר לפגוש סרטים העוסקים בדמויות אשכנזיות בהגדרה. אבל היום, כשהשוליים של פעם הפכו למיינסטרים של ההווה עם אינספור דרמות משפחתיות עדתיות של יוצאי מרוקו, גיאורגיה, עיראק, פרס ואפילו אתיופיה - הופך "ציפורי חול" לביטוי נדיר של יהדות אירופה הדועכת פה בישראל. כדי לייצג אותה נאמנה, ליהק וולף את זוהר, וכן את עודד תאומי בן ה-78, גילה אלמגור בת ה-76, עליזה רוזן בת ה-76, ואפילו את דבורה קידר בת ה-92, שזכתה על תפקידה בפרס אופיר לשחקנית המשנה.
במאים נוספים
מספרים על סרטיהם ב-ynet:
סילבן ביגלאייזן על "עד קצה הזריחה"
- פיני עדן על "קמטי צחוק"
- ניצן גלעדי על "חתונה מנייר"
- תומר הימן על "מיסטר גאגה"
- יונתן גבע על "אבוללה"
- עמוס גיתאי על "רבין, היום האחרון"
- יובל דלשד על "באבא ג'ון"
הגווארדיה המכובדת הזו מגלמת קבוצה של ניצולי שואה שמנסה לשמר את מקורותיה התרבותיים פה בינינו במזרח התיכון. זהו גטו תרבותי של אלו שחוו את הגטאות באירופה בימי מלחמת העולם השנייה. אלו אינם ניצולי השואה העריריים פושטי היד עליהם מדווחים בתקשורת, אלא אלו שהצליחו להתאושש מהזוועות ולשקם את עצמם בישראל. הם מבוססים, הם אוהבים את הנאות החיים, יש להם עדיין תשוקות וחלומות. כשאיש העסקים שירד מנכסיו (תאומי) נכשל בנסיונו להתגנב למועדון הסגור הזה, נדרש ממנו מהלך ערמומי של גניבת זהות. שוטר (אמנון וולף) מנסה להתחקות אחריו בעקבות רצח.
"כשאנחנו מטפלים בשכבה הזאת, בדור הזה שהולך ונעלם, כן היה חשוב לי להציג את האנשים האלה מעבר למרמור, מעבר לסבל, מעבר לטראומה", מספר וולף למדור הערות הבמאי, "רציתי לדבר קצת על השמחה, על החדווה שבלהעיר הערה סרקסטית, על ההומור הארסי הזה. בעצם זוהי קבוצה של אנשים שחיה פה היום באיזשהי בועה, אבל מתגעגעת לשם, לאז, לאירופה של לפני המלחמה".
וולף הצעיר התחיל לכתוב את התסריט לפני שנים רבות ביחד עם אורלי רובינשטיין-קצפ, כשבהמשך הצטרף אליו אביו, עו"ד יצחק וולף שגם צץ לרגע כשחקן בסרט. כילד, נהג אמיר להצטרף לאבא בתיאטרון ולצפות בכל אותם שחקנים גדולים על הבמה. לדבריו, הוא יצא נפעם מהופעותיהם. על הסט של "ציפורי חול", הוא עבד איתם בתור הבמאי - הבוס הגדול. אחרי הרבה מתח וחשש, הוא גילה שהשחקנים הגדולים מפרגנים ומשתפים פעולה. ממש לא מתנשאים.
הבעיות היותר מורכבות התעוררו דווקא בסצנות כמו זו של נשף הוואלס הגדול אליו הוזמנו עשרות ניצבים - רובם דוברי רוסית. וולף היה צריך לנסות לתקשר איתם בסצנה ההמונית הזו, שקדם לה שיעור ואלס. "הגיעו בערך כשמונים ניצבים, ומורה לריקודים שלימדה אותם את הוואלס", נזכר וולף, "באיזשהו שלב האחראי על הניצבים הצביע על איזה זוג שרקד מאוד יפה, ואמר לי 'הזוג הזה הם מרשימת שינדלר'. אמרתי 'באמת? מאיזה רגע בסרט?', והוא אמר לי 'לא, לא מהסרט'".
עוד על העבודה עם השחקנים הוותיקים, העיצוב מחדש של המרפסת היפואית כבירגרטן וינאי מסורתי, וגם אספקת מאפה הגרמקנודל שהוכן במיוחד לצורך הצילומים - על כל זאת ועוד בכתבת הערות הבמאי עם אמיר י. וולף על "ציפורי חול".
