האנשים מוגבלים, החלומות אינסופיים
בסרטו העלילתי הראשון "חתונה מנייר", מפנה ניצן גלעדי מבט למוגבלים בחברה ובעזרת מורן רוזנבלט מראה שגם להם יש חלומות. "לפעמים שהחברה יותר מוגבלת מהם", הוא אומר. הערות הבמאי
את הסרט העלילתי הראשון שלו, הוביל ניצן גלעדי כמעט לבדו. הוא כתב את התסריט, ביים וגם הפיק בעצמו. להפתעת רבים, התוצאה הסופית של מאמציו - הדרמה "חתונה מנייר" - כבשה לבבות של צופים רבים וגם של חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע שבחרו בו כאחד מחמשת המועמדים לפרס אופיר לסרט הישראלי הטוב ביותר. מהטקס ההוא יצא "באבא ג'ון" כמנצח הגדול, אבל סרטו של גלעדי זכה בשני פרסים - לעיצוב התלבושות (קרן אייל מלמד) ולשחקנית הראשית מורן רוזנבלט, אשר כובשת את המסך בתפקיד צעירה בעלת מוגבלות שכלית קלה.
"אני חושב שראיתי את כל השחקנים הצעירות בישראל, ומורן הגיעה ממש בשלב האחרון", מספר גלעדי ל-ynet. הוא מודה כבר התכוונן על שתי שחקניות אחרות, כשרוזנבלט הגיעה לאודישן שבו התבקשה למצוא בעצמה מה היה קורה אם היתה לה מוגבלות. "שכשמורן הגיעה ועשתה את זה בפעם הראשונה, פשוט היתה לי צמרמורת", הוא נזכר, "אחד הדברים שמאוד ריגשו אותי בתגובות של הקהל, זה ששאלו אם היא בחורה עם לקות. זה היה סוג של ניצחון, הצלחה, גם בנושא של הבחירה שלה וגם על זה שמורן הצליחה לפצח את הדמות הזאת ולעשות אותה בדרך טבעית ומבחינתי מושלמת".
רוזנבלט בת ה-30 מגלמת ב"חתונה מנייר" את חגית, שמתגוררת עם אמה (אסי לוי) במצפה רמון, ומנסה למצוא לעצמה דרך עצמאית בחיים למרות הלקות השכלית הקלה ממנה היא סובלת, וההתעללות של חלק מהסובבים אותה. היא חולמת על קריירה כמעצבת שמלות כלה, ובינתיים מועסקת במפעל מקומי לנייר טואלט. כשהבעלים (אריה צ'רנר) מחליט לסגור את העסק, היא נאלצת למצוא לעצמה דרך חדשה - ובמקביל לתחזק את הרומן שלה עם בנו של הבוס עמרי (רועי אסף) שספק מנצל אותה, ספק אוהב אותה. כל זאת, תחת עינה הבוחנת והמגוננת של האם.
במאים נוספים
מספרים על סרטיהם ב-ynet:- תומר הימן על "מיסטר גאגה"
- ריקי שלח על "בלדה ליוסף"
- אלעד קידן על "היורד למעלה"
- יונתן גבע על "אבוללה"
- עמוס גיתאי על "רבין, היום האחרון"
- יובל דלשד על "באבא ג'ון"
- בועז ארמוני על "מסווג חריג"
גלעדי מספר כי המטרה של הסרט היתה "להאיר באופן קטן את הסיפור של האנשים המיוחדים. האנשים השקופים אולי בחברה". הוא מתאר תפיסה מקובלת בנוגע לבעלי מוגבלויות, שהוא מנסה לאתגר: "לצערי הרבה פעמים החברה מתעלמת מהם, ומתייחסת אליהם כמוגבלים, למרות שהרבה פעמים אני מרגיש שהחברה יותר מוגבלת מהם. למצוא את הדרך שבה נראה ונסתכל על האנשים האלה בצורה קצת שונה וננסה לשלב אותם בחברה בצורה קצת יותר נראית, ואני מקווה שהסיפור הזה ייפקח את עיניהם של הצופים לסיפור של בחורה שיש לה חלום כמו כולם".
בנוסף לסוגיה החברתית שהוא מנסה לקדם, גלעדי מפנה זרקור אל ערי הפריפריה בדרום ומבקש שלא נתעלם מקיומם של תושביהם.
חלק משמעותי מהסרט הוא יצר במצפה רמון, שם בילה זמן ניכר במהלך שירותו הצבאי. הוא חזר אל העיירה ונופיה היפהפיים עם המצלמה, אך נתקל בבעיה הפקתית בחיפוש אחר לוקיישן של מפעל. לצורך כך יצא למסע ברחבי הארץ, עד שמצא עסק קטן לייצור נייר טואלט באזור - אבל זוהי רק תחילתה של הבעיה.
"כדי לצלם במפעל אתה צריך בעצם לסגור את המפעל למשך עשרה ימים, וזה אובדן כמובן של פרנסה", הוא מסביר, "זה היה דבר מאוד מורכב, לשכנע אותם. מעבר לזה, זה מפעל משפחתי, וצריך להיכנס לתוך הבית - משאיות והצוות, והרעש שמסביב. ולכן זו היתה משימה מורכבת אבל אני חושב שבסוף צלחנו אותה".
אז איך אימצה רוזנבלט דמות של נערה מוגבלת שכלית? מה נדרש בדרך למציאת מפעל שהושבת לאורך יותר משבוע? ומה קרה כשבאמצע הצילומים במכתש רמון הופיעה לפתע להקה של יעלים? על כך ועוד בכתבת הערות הבמאי עם ניצן גלעדי על "חתונה מנייר".