מצעד הגאווה האמיתי בירושלים

הירצחה של שירה בנקי בת ה-17 במצעד הגאווה בירושלים 2015 היה צריך להציב את ירושלים על מפת ערי העולם ,שבהן ניסו שוחרי הקדמה והחופש לחולל מפנה.

עוד בערוץ הדעות:

כמעט בן 50 ועדיין לא יודעים איך לקרוא לילד

לצאת מן ההסתגרות, הבורות והניכור

שינוי האקלים: להפסיק לדבר, להתחיל לעשות

שנה נהדרת ליוצאי אתיופיה

זה רק ספורט?

הזיכרון לשירה בנקי חי ונושם בבית הפתוח בירושלים, מרכז לקהילה הלהט"בית בעיר הבירה וסביבתה. שם עוד מאמינים בפלורליזם ובקידום פרויקטים חינוכיים ושינוי חברתי. רוחה של הנערה האוהדת הזו - כך אני חשה- שורה על המקום המיוחד הזה, ולפחות לי עצמי מהווה השראה.

ב-2016 עדיין נדרשים חברי הקהילה הלה"טבית להילחם למען הזכות לחיות חיי חופש ושוויון. לפעמים נדמה כאילו המילים חירות ושוויון שייכות לעידן קדום, כאילו הן מיותרות אבל הן עדיין מהוות נקודות אור מנחות לצועדים בדרך. את המהפכנים, מסוגה של שירה בנקי, ניתן אולי לפגוע, אך לא את המהפכה.

בתל אביב יוצא השבוע מצעד הגאווה לדרכו. עם שלל מיצגים ורבבות משתתפים וצופים עליזים ומחייכים, שנדמה כי הם משוחררים מדאגות, כאילו עיקר יעדי המאבק כבר הושגו. בעיר השוכנת לחוף הים נשמעות מצהלות הצועדים ומתנופפים הדגלים, אך אנו בירושלים עדיין נושאים איתנו מטען כבד של רגשות. אנו חשים כי מצעדנו עדיין מרעים, אך הניצחון טרם הושג. ישנם בתוכנו כה רבים שאינם יכולים לשאת את המראה של אנשים שכל רצונם בחיי חופש ודרור.

אולי משום שבירושלים, העיר העתיקה הזו, מרכז דתי עולמי , ההיסטוריה היא עדיין הווה. יש תוגה ועצב כאילו צעירים מהפכנים מחללים את זכרם של נביאים קדמוניים, חדורי תוכחה וזעם.

אני סבורה כי כל צועדי מצעד הגאווה בתל אביב צריכים להצביע ברגליהם ולהגיע ב-21 ביולי לירושלים. כאן עדיין זקוקים לכוחות הללו, כדי להוכיח שאין זה מאבק מוניציפאלי בלבד, שבעצם המצעד בעיר ההיסטורית הזו, שהייתה משכן לנביאי האומה ,הוא ביטוי לרחשי האומה כולה, שתמיד חיפשה שחרור מכבלים ופריחה עצמאית.