שלום, לא עכשיו

שתי תפיסות חסרות אחריות מסכנות את המפעל הציוני - ההתמכרות של הימין לזכותנו על כל הארץ וההתמכרות של השמאל והמרכז לשלום. קל להראות כיצד "ארץ ישראל השלמה" תצרף מיליוני פלסטינים למדינה היהודית. חסידיה של התפיסה הנוגדת לכאורה - זו של "שטחים תמורת שלום" - מתעקשים להתכחש לעובדה שהם מוליכים לאותה תוצאה עצמה, כיוון שמדיניותם תוקעת אותנו עם השטחים ואוכלוסייתם כל עוד הפלסטינים מתמידים בסרבנותם הסדרתית לשלום של ממש. בכך מפקידים חסידי השלום את גורל המדינה בידי הנחושים שבאויביה.

עוד בערוץ הדעות:

גישור חובה בסכסוכי משפחה - יתרונות מול חסרונות

אורלנדו היא רק ההתחלה

הפיגוע באורלנדו - מסקנות ראשוניות

אותה איראן, אותן שאיפות

צרכנים קטנים בחופש הגדול

אין, לא היה מעולם ולא יהיה בעתיד הקרוב שותף פלסטיני להסדר שהזרם המרכזי של החברה הישראלית יכול לחיות עם תביעותיו. דבקותם ב"זכות" השיבה ההמונית של צאצאי הפליטים לתחומי הקו הירוק איתנה מאי פעם. אין להם כל עניין בקבלת אחריות על מדינה. המנהיגות והאליטות שלהם הוכיחו בעשרות שנים של הכרעות מופקרות שאין הן מוכנים לוותר על מעמדם כקורבן אולטימטיבי הזוכה להתעניינות אובססיבית במערב ולתמיכה של עשרות מיליארדי דולרים בחברתם ובמנהיגיהם המושחתים.

הם יודעים היטב כי החלופה הריבונית היא מדינונת עלובה, מוזנחת וכושלת. הגורם היחיד שהציע לעם הפלסטיני להירתם לבניית אומה ולקבל אחריות לגורלו - סלאם פיאד - נדחה בבוז על-ידי החברה והאליטות הפלסטיניות. העם ברצועת עזה השליט על עצמו בבחירות חופשיות משטר ברברי, מפגר ומדכא, המכור למלחמה ואדיש לגורל ילדיו. בגדה הקימו הפלסטינים מקרבם קלפטוקרטיה חסרת אחריות, שאמנם נמנעת בשלב זה מעימות מזויין, אך מקדשת כל רוצח יהודים כדמות מופת ומקדישה את כל מאודה לתירוץ הכישלון במקום לכינון התשתית החברתית לבניית אומה.

מי שגורל המדינה יקר לו נדרש בתנאים הקיימים לא רק להינתק מן ההזיה המסוכנת בדבר שיבת הריבונות היהודית לחבלי המולדת ביהודה ובשומרון, אלא גם להינתק מן ההזיה המזיקה בדבר שלום עם הפלסטינים בעתיד הקרוב. התוצר הבלתי נמנע של האלימינציה של שתי ההזיות הללו היא אסטרטגיה של חד-צדדיות: להבין שהיעד הציוני הוא למנוע הכללת מיליוני ערבים בקרבנו וכי חתירה חסרת סיכוי להשלמה פלסטינית סופית עם קיומנו הלאומי אינה מקדמת אותו. מדובר בשיבה אל ליבתה של המהפכה הציונית. זו התמקדה בנטילת אחריות על הגורל היהודי. הפעם מדובר בחילוץ גורלה של מדינת ישראל מזכות הווטו שהענקנו לאויביה הפלסטינים על ההינתקות מעונשם, בשל תביעתנו לשלום כתנאי מוקדם להינתקות הזו. במובן מסוים זוהי "מלחמת העצמאות השנייה": ניצחוננו בראשונה הבטיח את עצם הקיום; התמהמהותנו בשנייה מאיימת על איכותו.

האסטרטגיה החד צדדית אינה מתיימרת להציע "פתרון". כל מהותה הוא העברת השיח הפוליטי מן הדיון הבלתי בוגר והעקר על "מה הפתרון" לדיון האחראי והמעשי על "כיצד להגן על הצרכים החיוניים במציאות מתמשכת של העדר פתרון". היא נועדה לשלול מן הפלסטינים לא רק את זכות הווטו הפוליטית על ההינתקות מן השליטה בהם ("שלום") אלא גם את יכולתם למנוע זאת באמצעות דבקותם באלימות ("ביטחון"). מדובר בתהליך בן כמה שנים שנועד לעקור את ההתיישבות היהודית באזורים שמחוץ לגושים בשומרון וביהודה, מבלי להוציא בשלב זה את צה"ל משם. זה לא יחסל את הכיבוש, ולא יעצור את ההשתלחות הפרוורטית של אליטות אירופיות ושל "הקלישאון העליון" של הרדיקלים הרדודים בארצות הברית ובישראל. הטהרנים יצטרכו להמתין בסבלנות.

את צה"ל צריך להשאיר בינתיים, משום שבלעדיו יכפה הטרור הפלסטיני הבלתי נמנע על ישראל לכבוש את השטח מחדש - כפי שקרה ב"אינתיפאדה השנייה" - באופן שימנע למעשה הינתקות מחודשת. גם היום תלויים הפלסטינים בגדה בצה"ל כדי למנוע השתלטות החמאס. כוח אירופי יברח עוד לפני שיאוים ברצינות. הסתמכות על צבא ארצות הברית תשמיט את תשתית תמיכתה של דעת הקהל האמריקנית בישראל כבעלת הברית היחידה שאינה מבקשת שחיילים אמריקנים יסכנו את חייהם בהגנתה. רק אם יתאפשר יום אחד להביא צבא ירדני או מצרי יוכל צה"ל לצאת.

את התהליך הקשה והמכאיב של העברת הישובים והתושבים לגושי ההתיישבות, לגולן או לתחומי הקו הירוק ראוי להתחיל עכשיו בתוכנית נדיבה של "פינוי - פיצוי", שבו ימומש הפינוי רק כאשר חלופת הדיור מוכנה. הפינוי הכפוי יהיה קשה וקורע לב כמו כל טיפול שורש מהפכני. את הנכונות לשאת בכאב ולהתמודד עם סכנת הקרע תשקול החברה הישראלית בהקשר הרחב של חיוניותו הלאומית.

פרדוקסאלית עשוי דווקא המקום הרגיש ביותר להציע הזדמנות מעניינת: הינתקות משכונות ערביות בפריפריה של התחום המוניציפלי של ירושלים שצורפו אליה בטעות היסטורית מצערת ב-1967, תוך צרוף מעלה אדומים ושכונות יהודיות אחרות במרחב הירושלמי. שם ניתן להיפטר, מבלי לעקור ישובים יהודים, משלטון במאות אלפי פלסטינים, העושים את ירושלים לעיר ענייה ואלימה.

אם אין אני לי - מי לי? ואני כשלעצמי יכול לעשות לא מעט. ואם לא עכשיו - אימתי?

דן שיפטן הוא ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. ספרו "כורח ההפרדה" שפורסם ב-1999 קרא להיפרדות חד צדדית מן הפלסטינים.