"החינוך הדתי מחק את הזהות המזרחית שלי". מחקר
הן חשו שהדתיות שלהן "לא נחשבת" גם כשהגיעו ממשפחות דתיות "חזקות", נוסח התפילה שלהן לא היה ברירת המחדל - וככלל, הן הרגישו "סקטור". עינב צברי, בעצמה בוגרת אולפנה, חשבה ששיח "המזרחים-אשכנזים" כבר לא רלוונטי - עד למחקר שעשתה: "מערכת החינוך הדתית היא לכאורה ניטרלית, אבל בפועל היא אשכנזית"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
את המחקר פורץ הדרך ערכה עינב צברי (30), מהמכללה האקדמית "ספיר", הרבה לפני שוועדת ביטון ישבה על המדוכה, והוציאה את הדו"ח להעצמת מורשת יהדות המזרח במערכת החינוך. אבל הדו"ח שיצא בשבוע שעבר, כמו התכתב ישירות עם מסקנות מחקרה, ואלו – יש לציין – אמורות להטריד באופן מיוחד את מערכת החינוך הדתית.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- לא מתכוונים להישבר: מגוש קטיף - להר חברון
- משיב כהלכה: הרב הראשי עונה לשאלותיכם
- מוזיקה מזרחית? "זו מוזיקת עולם"
נקודת המפתח המרכזית שהעלתה צברי - מרצה במחלקה לתקשורת, ומתרגלת בחוג ללימודים "רב תחומיים" במכללת "ספיר" - היא האופן שבו נתפסה הדתיות המזרחית שהביאו התלמידות מהבית, כ"לא מספיקה". צברי מתארת את החוויה הזו גם אצל נערות שהגיעו מבתים "חזקים" מבחינה דתית.
סטטוס דתי: "זה מורכב"
17 מרואיינות השתתפו במחקר שביצעה לצורך עבודת התזה לתואר שני, וכולן תיארו מצב זהה: פער מוחלט בין "החוויה הדתית" שהביאו מהבית, לבין מה שקיבלו באולפנה, וטענו כי "החינוך הדתי מחק את הזהות הדתית המזרחית" שלהן.
"רציתי להבין נשים שהגיעו מבתים מזרחיים בפריפריה, למדו באולפנות דתיות – וכיום חיות מחוץ לעולם הציוני דתי", צברי מסבירה. "השיח הרגיל יגיד שהם 'חזרו בשאלה', או יגדיר אותן כדתל"שיות, אבל הן לא מרגישות שזה מה שקרה להן. הרגשתי שאני כותבת בלי מילים, כי השפה גם האקדמית היא מאוד 'או-או': או שאת דתייה, או שאת לא. אצלי היו הגדרות אחרות: מסורתית, 'שומרת שבת' וגם 'מורכב' הייתה מילה שחזרה על עצמה הרבה".
צברי מודה כי נגשה למחקר מנקודת מוצא אחרת לגמרי: "האמת היא שרציתי לראיין אותן, ולהגיע למסקנה ששיח המזרחים-אשכנזים כבר לא רלוונטי. אבל זה לא מה שפגשתי שם. פגשתי שונות מאוד גדולה בחוויה הדתית, בהבנה הדתית בין הבית, לבין המסגרת החינוכית. השונות הזו הייתה מאוד משמעותית ונוכחת אצלן. למשל, מה זה מוזיקה דתית לגיטימית? מה זו תפילה בנוסח לגיטימי, או שירי שבת? האם חולצת שרוולים רגילה זה צנוע (כי ככה בבית רואים אותה), או שרק כזו שמגיעה עד המרפק - כמו שאומרים באולפנה?"
ציון גולן VS הרב קוק
צברי לא הסתפקה רק בראיונות, אלא השתמשה "בניטור" תקשורתי של מאמרים וכתבות המתארים חוויה דתית, ומצאה בהם נטייה ברורה לתאר את זו כחוויה אשכנזית. "לדוגמה, כשהרב עובדיה יוסף נפטר, זה תואר בתקשורת הציונית-דתית במילים: 'נפטר הרב עובדיה, גדול הדור הספרדי'. כשלימדו אותי על הרב קוק באולפנה, לא אמרו 'גדול הדור האשכנזי', אלא גדול הדור. נקודה".
" יש כאן משחק כפול של טשטוש גבולות: יש את המיינסטרים הדתי, לעומת זה הסקטוריאלי – המזרחי. מערכת החינוך הדתית היא לכאורה ניטרלית, או 'ממלכתית', אבל בפועל, היא לא. היא אשכנזית. המודל של 'מיהו דתי' נתפס אצל כולם בישראל כאשכנזי, בסופו של יום".
אחת ממרואיינותיה של צברי השתמשה בהגדרה שהפכה לכותרת המחקר: "ציון גולן נגד הרב קוק, דו-קרב אתני במסדרונות האולפנה". לדבריה, הבחירה ברב קוק על מנת לשרטט את הזירה בין שתי הקבוצות - בנות מזרחיות מחד גיסא, וצוות חינוכי ממסדי אשכנזי ברובו מאידך גיסא - איננה מקרית.
"הרב קוק הוא אחד הסמלים הכי גדולים", צברי מסבירה. "הוא האתוס הציוני-דתי. הרב קוק לא נתפס באולפנה כזרם דתי, אלא כמי שמחולל את הדתיות עצמה. אחת המרואיינות אמרה לי: 'באולפנה שמענו שירים אשכנזיים, וכל מני 'הרב קוק' כאלה, ואנחנו (הבנות המזרחיות) שמענו ציון גולן'. האמירה הזו הביעה הרבה מהמתח שביעבע שם. האולפנה מציגה עצמה כמקום שמייצר, לכאורה, חינוך לכולם. כ'כור היתוך' מקרב לבבות, אבל באותה המידה היא מייצגת את הדתיות המזרחית כמשהו סקטוריאלי, שונה וחסר".
"לא רציתי לדעת שיש מזרחים ואשכנזים"
צברי עצמה נולדה למשפחה מזרחית דתית בפריפריה של קריית שמונה, והתחנכה במוסדות הציונות
הדתית מקטנוּת. לדבריה, היא הייתה רחוקה מאוד משיח המזרחיות, שהפך להיות ער בשנים האחרונות בישראל, גם בתוככי הציונות הדתית. "רק כבוגרת הבנתי שיש יחסי כוחות בין קריית שמונה, לקיבוצים שסביבה".
"באקדמיה התחלתי להבין במושגים פוליטיים את הזהות המזרחית שלי. כתבתי עבודת אוטו-אתנוגרפיה על האולפנה. השתמשתי בדברים שכתבתי ביומנים שלי בניסיון להבין את הסיפור חיים שלי. זו הייתה אחת החוויות הכי מפחידות בשבילי. כשסיימתי את התואר, החלטתי שאני לא עוסקת בזה. שעם 'הזהות הזו' סיימתי. באמת חשבתי שאם אפסיק להתעסק בה, זה יפסיק להתקיים מחוץ לחוויה שלי, והכל בסדר. ברחתי, כי היה לי קשה לקבל את שיש 'מזרחיים' ו'אשכנזים', ויש לתחושות האלו משמעות יותר רחבה ממני".
צברי משתדלת מאוד להיות זהירה. היא מבקשת ממני שלא להזכיר את המוסדות שבהם למדה, ומסבירה שחשוב לה שלא תהיה שום האשמה אישית כלפיהם, אלא רצון לראות את המבנה החינוכי שמתקיים בהם כ"אשכנזי". "הבנתי כבר אז שכדי להיות דתייה, אני צריכה להיות משהו שלא אני. בלימודים הצלחתי לתרגם את זה למונחים כמו סדר חברתי, הגמוניה ויחסי כוח. להבין בעזרתם את החוויה שלי, ואת החוויה של המרואיינות שלי".
בתחילה היא מתארת "הרמות גבה" מצד בני משפחה וחברים קרובים, שתהו מה יש לה לחפש במחוזות יחסי אשכנזים-מזרחים בתוך הציונות הדתית. "היום זה כבר ברור להם, כמו שגם אני הבנתי שאני יותר בורחת מבוחרת בכל מה שקשור למזרחיות".
"כל סיפור וסיפור שלהן ראוי"
עבודת התזה של צברי שנכתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת "בן גוריון", בהנחיית
פרופסור פנינה מוצפי הלר ופרופסור אורי רם, כללה ראיונות ארוכים וממושכים עם הקבוצה. "לא תכננתי לראיין מיליון נשים, כדי שיגידו שיש לי זכות לתת לחוויה שלהן במה. מבחינתי, כל סיפור וסיפור שלהן ראוי. זו לא 'עדות אוריינטלית' שתגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם .זה חומר פוליטי על החברה בישראל".
מה המסר העיקרי של מסקנות המחקר עבור הציבור הרחב?
"התובנה שדתיוּת עברה הבניות של כוחות חיצוניים שהגדירו אותה. אני רוצה לפרק את המבנה הזה, להראות איך יחסי כוח בין קבוצה חזקה לקבוצה מוחלשת בונים רעיונות, בונים בעצם דתיות. תשמעו את המרואיינות שלי מדברות על הדרך שבה אתניות מכתיבה את היכולת שלך להיות מגודרת בכלל כדתייה".
