המשפחה החילונית, המעריצים החרדים: סיפור חייו של הרב אלישיב
המפגש המרתק בין השחקן שלמה בר-שביט לדודנו הרב יוסף שלום אלישיב המנוח, הפער הבלתי ניתן לגישור בין עולם ההלכה שבו חי הרב - לעולם החילוני של חלק ממשפחתו, היכולת לנתח נושאים אקדמיים בלי שלמד אפילו לימודי ליבה - והפיכתו לסוג של "אדמו"ר ליטאי" בעל-כורחו. בן בר-שביט יצא בעקבות "פוסק הדור" שהשפיע על דמותה של המדינה. יצא מזה סרט
אם מסתכלים מקרוב, אפשר להבחין בדמיון המשפחתי הברור בין הרב הנערץ יוסף שלום אלישיב, "פוסק הדור" הליטאי המנוח, לשחקן התיאטרון שלמה בר-שביט. אמו של בר-שביט והרב המנוח היו בני דודים, וכבר בתחילת השיחה עומד בר-שביט על האירוניה הטמונה בעובדה שכשמו"צניק מובהק, "כופר מוחלט" כהגדרתו-שלו, הוא נדרש לספר על דמותו של מנהיג הציבור החרדי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אבל שולמית אלישיב, אמו של השחקן הוותיק, הייתה נכדת-רב ובת למשפחה חרדית. ולא סתם, אלא רב חשוב: שלמה אלישיב, מקובל אשכנזי הידוע יותר בכינויו "הלשם" על שם ספריו "לשם, שבו ואחלמה". לבנה קראה על שם אביה, שלמה בר-שביט, אבל רק בגיל 25 נודע לו על הצד "הדתי" של המשפחה.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- הערעור לא עזר: איוונקה טראמפ לא תוכר בישראל כיהודייה
- מניו-ג'רזי לאיתמר: יעקב שוואקי לא מפחד
- סערת הרב קרים: מבין שעשה טעות, אבל לא חוזר בו
בנו, בן בר-שביט, היה סקרן: במשך שנים היה שבט בר-שביט "הענף המוכחש" בביוגרפיה של הרב. כל כך מוכחש, עד שלא הוזכר כלל בביוגרפיות שנכתבו על הרב במגזר החרדי, כולל בידי נכדיו. מלווה במצלמה החליט לצאת למסע בעקבות משפחתו, וחזר אל הקיטון הצר בשכונת מאה שערים, שם חי הרב במשך שנים ארוכות. יצא מזה סרט חדש על חייו ופועלו של הרב יוסף שלום אלישיב - "תורתו אומנותו", שישודר במוצ"ש הקרוב בערוץ הראשון.
"משפחה שכזאת"
שלמה בר-שביט מכנה את הגילוי אודות משפחתו החרדית "הפתעה גמורה": "לא הכרתי עד אז אף דתי בימי חיי, ואז אמא אמרה: 'שלוימל'ה, נוסעים לירושלים לבקר את המשפחה'. אני זוכר ששאלתי אותה ממתי יש לנו משפחה בירושלים? ואמא ענתה: מתמיד".
החלטתה של האם שלא לדבוק באורח חיים דתי, ונישואיה לאביו, חלוץ חילוני, הובילו לגירושה משכונת מאה שערים, ולנתק ממושך בין שני צדי המשפחה. את הרב עצמו, שאליו הייתה קרובה מאוד עוד מאז ילדותה בליטא, לא ראתה שנים ארוכות.
"נסענו לרחוב חנן 10, שם שוכן ביתו של הרב, ועלינו למעלה", בר-שביט משחזר. "עמד שם גבר צעיר, דתי. אמא שלי רצה אליו וחיבקה אותו. אז אמא שלו נגשה אלי ואמרה לי: הם לא ראו אחד את השני 25 שנה, תן להם לדבר אחרי כל אותם שנים. ישבתי עם אִמו של יוסף שלום במטבח, ואני זוכר שהיא הכינה לי כוס תה ושתי פרוסות עם ריבה, ואז שאלה, "שלוימל'ה, מה זה שחקן תיאטרון? אנשים פה בשכונה מספרים כל מני דברים, תסביר לי".
"עכשיו, איך אתה מסביר לאדם שלא ראה אף פעם הצגה, מה זה תיאטרון? אמרתי לה: סבתא (כך כינה בר-שביט את אמו של הרב אלישיב, ט"פ), אני אסביר לך. יכול להיות שזה ישמע מעליב, אבל בתיאטרון אני עושה את מה שאתם עושים בבית הכנסת. אני מתפלל, רק מספרים אחרים. אבל הכוונה היא אותה כוונה. ואנשים יושבים שם באולם, בחושך, בוכים, צוחקים וכן מתפללים. אני 'שליח הציבור' שלהם.
"לא נמצא שם כסף, וגם לא כבוד, כי לפעמים כותבים עלי דברים לא נחמדים בעיתון, אבל זו השליחות שלי; לעמוד על במה ולספר להם על החלומות שלהם. אני זוכר שהיא נתנה לי נשיקה בלחי, ואמרה באידיש: זה מאוד יפה, מאוד יפה. מאותו רגע יכלו לכתוב עלי מילים של ביקורות, ושום דבר לא נגע בי. הסבתא, הבת של הצדיק, אמרה לי: זה יפה מאוד".
"ואז הרב נגע בלחי שלי, ואמר: זה יפה מאוד"
מאז אותו "ביקור היסטורי" נותר הקשר כשהיה. "כתבתי ספר על תולדות המשפחה, והבאתי אותו ביום גשום אחד ליוסף שלום (הרב אלישיב, ט"פ). אמרתי לו שבעמוד 70 כתבתי על המשפחה, וביקשתי שיקרא ויגיד את דעתו. פתאום הוא לקח את ידי, ושאל אותי: 'שלוימל'ה, כשישבת עם אימי במטבח והיא עשתה לך כוס תה עם שתי פרוסות ריבה, על מה דיברתם?' מדהים איזה זיכרון היה לו! אבל גם אני זכרתי, וסיפרתי, והוא נגע לי בלחי בשתי אצבעות, איפה שסבתא נישקה אותי, וחזר על מה שהיא אמרה: זה יפה מאוד, יפה מאוד".
"באותו מפגש גיליתי שאני שייך לא למשפחה, אלא לשבט ענקי שאפשר למלא איתו את 'בנייני האומה'. שתי הפגישות האלו היו הפגישות היחידות בינינו. הוא היה אדם מרתק ביותר, עם ראש מדהים. אבל זה עולם שהיה ונותר זר לי.
"קיבלתי ממנו פעם מכתב, כשאמא שלי נפטרה. כתבתי לו שהיא נפטרה, כיוון שהוא לא קרא את העיתונים שלנו. בתגובה קיבלתי ממנו דף דיני אבלות, מה צריך לעשות במצב שאתה מתאבל על מת. לא ישבתי שבעה אפילו, חינכו אותי אחרת".
"אי אפשר להימלט מזה"
בר-שביט, בוגר קיבוץ משמר העמק ("זה של 'השומר הצעיר', כופרים קיצוניים") מספר כי לאח פטירת הרב, קיבל פנייה להגיע לשבעה. "ובאתי", הוא אומר. "במהלך צילומי הסרט שאלה אותי המשפחה שלו, אם הייתי חוזר בתשובה. לא רציתי להעליב אותם ולהגיד משהו חריף, אז פשוט אמרתי שחונכתי אחרת. גידלו אותי בקיבוצים בארץ ישראל העובדת, אני לא מאמין בכל הדברים האלה. לא מאמין - אבל מכבד".
בר-שביט מספר כי גם בקרב חבריו הקרובים לא כולם מכירים על הקשר המשפחתי עם הרב אלישיב, אך לדבריו תמיד עקב אחריו מרחוק. "כשכתבו על פסיקותיו בעיתונים, הייתי קורא בעיון רב. ברוב הפעמים יכולתי לזהות את ההיגיון שעומד מאחוריהן, את הנאמנות שלהן לספרים שהוא ראה כקדושים.
"בסופו של דבר, אנחנו החילונים נקרעים בין שני הצדדים. הדתיים עושים לנו ברית מילה, בר מצווה, חתונה ואחר כך קוברים אותנו לפי המנהג שלהם. זה לא תמיד זה מוצא חן בעינינו, ובצדק. כופים את זה עלינו. יבוא יום ויהודי לא יהיה מוכרח לזה, אבל בינתיים אפשר ללמוד לחיות ביחד, כי כולם צודקים".
הסרט מעמת את בר-שביט עם המטען הגנטי הכבד שהוא נושא. "הדם שלי שייך למשפחה. אי אפשר להימלט מזה", הוא מודה. בן, אחיינו, מתבקש על ידי אחת מבאות בית הרב לברך את ילדיה בזכות אותו סב מפורסם. "אני הנין של שלומיל'ה שכתב את 'לשם שבו ואחלמה'. הדם שלו זורם בי, אמא שלי היא הנכדה. אני לא יכול להתכחש לו, או למשמעות של זה. אבל מבחינה רעיונית? לא מאמין בכך בכלל".
הפרופסור שבא לשאול
מצידה השני של המשוואה, נמצא הפרופ' הרב אברהם שטיינברג, מי שנחשב לאחת הדמויות המשמעותיות בעולם הרפואה וההלכה. "את השאלות הכבדות הייתי מציג בפניו, לא לפני שהייתי מסביר לו את כל הפרטים הרפואיים והטכנולוגיים שכרוכים בשאלה. זה מה שמאפיין את מעט האנשים מסוגו, כמו הרב אויירבך הרב פיינשטין שלמדו ועסקו כל חייהם בתורה, מבלי שלמדו באוניברסיטה או אפילו בבית ספר רגיל, ובלימוד עצמי הצליחו להבין את הנושאים המורכבים הללו בצורה מלאה ומדהימה".
"התפיסה המיוחדת שהייתה לרב אלישיב היא מדהימה. זו הייתה חוויה מיוחדת לראות איך אדם כמותו מבין את הנושא ומוצא את האנלוגיות המתאימות. באמת צריך להיות משהו בסדר גודל של הרב אלישיב כדי לראות את הדמיון, ולעשות את החיבור הנכון, מתוך ים של סוגיות והתייחסות הלכתיות. זו הגדולה שלו".
התחושה שלי, היא שהוא ראה בכל האנשים שסביבו והשאלות שהופנו אליו סוג של מטרד שמפריע לו להתרכז במה שחשוב בעיניו באמת, וזה לימוד התורה
"זה מאוד נכון. מצד שני, הוא הבין שהוא צריך לענות. היו פעמים רבות שהוא התרעם על זה שבאו אליו עם שטויות".
"סרט על חייו? הוא לא היה אוהב את זה"
הרב שמעולם לא ראה בעצמו "רב קדוש" או "מחולל ישועות", והיה כל ימיו איש הלכה - מצא עצמו מתמודד עם ביקורים ממלכתיים שונים ומשונים, ו"אטרקציה כיתתית" לילדים שהגיעו אליו מכל קצות הארץ. בנוסף, התמודד עם ההתנגדות אליו בחוגים הקיצוניים, עד כדי אלימות.
"גם באופיו הוא היה אדם מאוד סגור ומאוד קפדן על הזמן שלו", אומר פרופ' הרב שטיינברג. "זה לא אדם שהיה עושה יחסי ציבור לעצמו. הוא לא רצה בזה, ובטח שלא היה צריך את זה. המעמד שלו נולד מתוך ההבנה וההכרה שהוא משכמו ומעלה, וכך אכן היה: בעל הבנה עמוקה ותפיסה שאיפשרה לו להבין ולהקיף שדות ידע שלמים, ולתת להם מענה הלכתי מדויק. זה מה שעשה אותו, בסופו של דבר, לפוסק הדור".
מה לדעתך הוא היה חושב על זה שעשו עליו סרט?
"אני מאמין שהוא לא היה אוהב את זה. אני אומר את הכל מתוך השערה, כמובן. מצד שני, נראה לי שהוא הבין את מקומו בעולם ואת המחויבות הציבורית שכרוכה בכך. הפכו אותו לפוסק הדור, והוא מצדו הסכים להשתתף בשאלות שנקרא להן 'פוליטיות' או 'ציבוריות'. דמות ציבוריות לפעמים משלמת מחיר, והמחיר הוא שאתה לא יכול להיות נחבא אל הכלים. המטרה בסרט הייתה טובה: להנגיש אותו לציבורים שאולי לא שמעו את שמו, ואין להם שום מושג מי היה האדם, וכמה השפעה הייתה לו על החיים של כולם פה. אני חושב שזה חשוב מבחינה תרבותית וציבורית שיהיה תיעוד כזה".
- "תורתו אומנותו", סרטם של עמי דרוזד וישראל גולדויכט, ישודר במוצאי השבת (16/7) בשעה 22:30, בערוץ הראשון.
