הסטטוס קוו פוגע בשבת

לפני שבועיים חזרתי לישראל מביקור בארה"ב. בשדה התעופה בפילדלפיה ראיתי שלוש נשים בנות כת האמיש אוחזות בדרכונים ומחכות לעלות לטיסה. הנשים היו עטויות שביסים לבנים קטנים, וכדרכם של האמיש היו לבושות בבגדים מבד שייצרו בעצמן, רכוסים בלולאות ולא ברוכסן. בני האמיש דוחים את הטכנולוגיה המודרנית ונוהגים בסוס ועגלה בלבד, ונשים אלו בשדה התעופה היו מחזה יוצא דופן. שאלתי אותן לאן הן נוסעות והן סיפרו שהן טסות לחתונה של חברה שמתקיימת בחוף המערבי של ארה"ב. ההנהגה אישרה להם לוותר על אמצעי התחבורה המסורתיים ולטוס לשם.

עוד בערוץ הדעות:

גלגולי העיניים של הרבצ"ר

משפט שדה למפקדים

המכחיש שואת עם אחר, יוכחש בעצמו

חוק העמותות: הזדמנות לשיפור היחסים עם אירופה

חוויה מטלטלת בפריים טיים של ישראל

אפילו האמיש מסוגלים להתגמש, כי מי שחפץ חיים חייב להתאים את עצמו לצרכים משתנים. ככה זה בכל עולם החי, מגלפגוס ועד סין. אבל לא בישראל. אצלנו התפתח זן יהדות מקובע שמתעלם מצרכי הציבור ומתאים את עצמו רק לצרכי המפלגות החרדיות. לדת הזו קוראים: "סטטוס קוו". בשם הסטטוס קוו כופים אורחות חיים על אוכלוסיות רחבות.

בשבת, למשל, גוזל הסטטוס קוו את המשאב היקר ביותר שלנו, הזמן. שבת הוא יום המנוחה היחיד, פנאי נדיר שראוי לחלוק עם הקרובים לנו, גם אלה שנמצאים במרחק נסיעה. הזכרונות המשמעותיים ביותר נוצרים כשפוגשים אנשים אהובים, כשיוצאים מהבית ועושים דברים ביחד. לרבים מאיתנו שבת היא הזמן היחיד לדאוג לקרובים - לכבד הורים, לבקר חולים ולנחם אבלים. כדי לקיים את המצוות החשובות האלה צריך תחבורה ציבורית שפעילה בשבת.

שר התחבורה, ישראל כץ, סירב להפעיל את סמכותו ולקבוע מתווה להפעלת תחבורה ציבורית בשבת. לדבריו, הוא נאמן לסטטוס קוו ולא ישנה את המצב הקיים בלי הסכמת המפלגות החרדיות אשר לא יתפשרו על ההלכה ויתירו נסיעות בשבת. השר והמפלגות החרדיות נושאים את שם ההלכה לשווא. ההלכה במהותה היא האנטיתזה של הסטטוס קוו. המשפט העברי מכונה בשם "הלכה", מן השורש ה.ל.כ. שפרושו לנוע, לזוז. סוד הקיום של ההלכה הוא הגמישות שלה. כמה מדכדך שבישראל ההלכה מגוייסת דווקא לגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, ובמיוחד הציבור החלש ביותר, שאינו יכול להחזיק רכב פרטי.

ההיסטוריה שלנו עשירה במודלים של מנהיגות שחיה בתוך עמה ומכירה אותו. אנשים שקשובים לצרכיו של הציבור ומבקשים למלאם. אבל אצל החרדים ההנהגה הפוליטית מתיישרת לפי העמדה הקיצונית ביותר ונמנעת מצעדים אמיצים הכרחיים, וכך החברה הישראלית כולה מוכפפת לגחמות של המיעוט הקיצוני ביותר.

אני מכבדת את השאיפה של החרדים לשמור שבת, אבל אין להם זכות לקבוע את האופי הציבורי של השבת עבור כל המדינה. אני דוחה את הסברה שבכך הם משמרים את אופיה היהודי של המדינה. לא כמות המצוות שמקיימים אנשים מעצבת את האופי היהודי של מדינת ישראל, אלא הסולידריות, הסובלנות והפלורליזם. היטיב לנסח זאת בן גוריון, שקבע: "מדינת ישראל לא תימדד לפי עושרה, עוצמתה הצבאית או הטכנולוגיה שלה, אלא על ידי דמותה המוסרית וערכיה האנושיים". ואכן, חוסנה של ישראל ייקבע לפי עד כמה אנחנו רגישים לצרכים של החלשים ביותר, וסטטוס קוו שמשמר מצב רע חייב להשתנות.