לא פרו ולא רבו: דתיים, ולא רוצים ילדים
כשרעייתו של נדב רוזיאביץ' הבהירה לו שהיא לא רוצה ילדים, הוא חווה טלטלה - שסופה בהריון מפתיע, ובמחזה "שני קווים", המתאר את תופעת ה"אל-הורות" במגזר הדתי: הדתיים שלא רוצים ילדים. "האקסיומה הזו שכל אישה כמהה להיות אמא, כנראה לא נכונה, הנה, אצל אשתי זה לא קרה"
בגיל 28, שנתיים לאחר שנישא, הרגיש התסריטאי הדתי נדב רוזיאביץ' כי הגיעה השעה לקיים עם אשתו את שיחת ה"מתי ילדים". אלא שאז הדהימה אותו הרעייה כשהבהירה לו שהיא לא בעניין, לא עכשיו, לא בכלל.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
20 חודשים אחרי ההלם שחווה, עולה המחזה "שני קווים" שכתב בתיאטרון "צוותא", ומביא אל הבמה את סיפורה של חני, אם צעירה דתייה שמתלבטת בדיוק בשאלה מפחידה זו: האם אני רוצה בכלל ילדים?
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- תעודה: המשפחה החילונית, המעריצים החרדים: סיפור חייו של הרב אלישיב
- מופע: מניו-ג'רזי לאיתמר: יעקב שוואקי לא מפחד
- מוזיקה: ביט-בוקס לפנים: החרדים שנכנסו ל-America's got Talent
- תופעה: אוי, בוי: הכוכב החרדי שמבלבל את הבנות
- טלוויזיה: "רבי נינג'ה": הצעיר החרדי שמשגע את אמריקה
- קליפ: "ארץ צבי" בביצוע מיוחד: המילים רלוונטיות מתמיד
- סינגל: אברהם פריד שר "אתך הנני
"
"התגובה הראשונה שלי הייתה שוק מוחלט", מספר רוזיאביץ'. "איך את מסוגלת בכלל לומר כזה דבר, איך את יכולה לחשוב כך? אבל ככל שהשיח בינינו התפתח, הבנתי פתאם שיש פה בהחלט שאלה. אולי באמת לא?"
החודשים שחלפו מאז העלו אצל בני הזוג רוזיאביץ' את התובנה שיש שאלות מדויקות יותר על הפרק: למה כן להביא ילדים לעולם? מהיכן נובע הצורך המוזר הזה? הם גם גילו שמדובר בתופעה חברתית שיש לה שם: "אל-הורות", וחסידיה מאוגדים בפורומים ובקבוצות.
"מדובר בהחלטה הרת גורל. חשובה יותר ממשכנתא, חשובה יותר גם מנישואין, ומרבית האנשים מקבלים אותה בלי לחשוב כמעט: מה זה יעשה להם כזוג? איך תתפקד ההרמוניה המשפחתית המצומצמת עם כניסה של גורם נוסף לתוכה?"
ובכל זאת, מדובר בצורך שנראה כמעט ביולוגי.
"האקסיומה הזו שכל אישה כמהה להיות אמא, ובכל רעיה יהודייה פועם הרצון להפוך לאם בישראל - כנראה לא נכון, הנה, אצל אשתי זה לא קרה. לא הייתה לה כל שאיפה להיות אמא".
"ההחלטה - לא ממקום חושב"
התודעה החדשה של בני הזוג נתקלה בקשיים רוחניים וחברתיים. נדב ורעייתו הם אנשים דתיים, מה שהוביל
לתגובות אמוציונאליות מאוד בקרב בני משפחתם. נדב נזכר בדיעבד בתגובות בנוסח: "איזה מן דבר אגואיסטי זה לא להביא ילדים", "אך לדידנו", הוא מציין, "השאלה היתה הפוכה: איזה מן דבר אגואיסטי זה כן להביא ילדים, כאשר המטרה היא בסופו של דבר מימוש של צורך כלשהו או הגשמה עצמית וכו'?"
ובתוך כל כאוס הרגשות והרצונות הסותרים, זה קרה – ובני הזוג גילו שהם מצפים לילד. "את ההחלטה להביא ילד קיבלנו לא ממקום חושב", מודה נדב, "אך ברגע שאשתי נכנסה להריון, החל תהליך מאד חד וטעון, במיוחד לאור העובדה שכאנשים דתיים ידענו שאין דרך חזרה. ההצגה קרמה עור וגידים עם התפתחות ההיריון".
כך, בחודשים הראשונים של הבחילות וההקאות, ישב נדב מול המחשב וכתב את נשמתו אל המחזה "שני קווים", כשלגיבוריו הראשיים הוא קורא חני ואלקי. אם השמות הללו מצלצלים לכם, זה רק בגלל שקראתם לאחרונה את הפרק הראשון בספר שמואל המספר את סיפורה התנ"כי של חנה, אשת אלקנה שכמהה לילד.
אלא שבהצגת היחיד שאותה מגלמת השחקנית שירה נתן - חני שיושבת על האסלה וממתינה לתוצאות בדיקת ההיריון שלה, ומתייסרת בשאלה ההפוכה: האם היא חפצה בכך? אלקי בעלה נושא תפילות ומתחנן לילד, אבל הוא לא יודע שהיא לוקחת גלולות בסתר. היא צריכה להתמודד עם חברותיה לחדר המורות, שמתלחששות מאחורי גבה "איך היא נשואה ועדיין בלי ילד", ומוצאת אוזן קשובה, דווקא אצל סטס, שומר בית הספר, מה שרק מסבך את העלילה.
"בעלות הרחמים"
את ההצגה ביימה גלית צברי, שכמו הבמאי - אף היא אשה דתייה, וכמו השחקנית שלה גם היא בחיים האמיתיים עדיין ללא ילדים. מקרי? "גם אני מתמודדת. במקום שבו אני נמצאת. מתבקש להביא ילדים רק במסגרת של נישואים", היא אומרת, אך מוצאת בטקסט ("היה לי בום כשקראתי אותו לראשונה") אמירה חברתית, כמעט תיאולוגית.
"ההצגה מדברת על חברה של שיפוטיות,של 'דין'", היא אומרת, "אבל העולם הזה מוכרח גם 'רחמים'. החברה לא יכולה להתקיים בלי זה. יש משפט חזק של חני בהצגה: 'איפה הרחמים על בעלות הרחמים?'"
את חושבת שהחברה לא מרחמת?
"היחס לבני זוג שלא רוצים להביא ילדים הוא בפירוש יחס כאל אנשים סוטים. החלטה כזו נתפסת אצלנו כמו מחלה".
"זרקור לנושא שלא מדברים עליו"
הבמאית והמחזאי אמנם דתיים, וכך גם "חני" – יצירת כפיהם, אך המחזה מדבר גם אל ליבם של חילונים.
"אחת הלקטוריות שאלה אותי למה חני צריכה להיות דתייה", נזכר נדב. אז נכון, חני צריכה להתמודד עם המצווה הדתית של "פרו ורבו", ועם חברה שמרנית שרואה באל-הורות סוג של אסון, אך גם החברה החילונית, מסתבר, עדיין לא בשלה לקבל את תופעת ה"אל-הורות". ישראל מדורגת במקום הראשון בשיעור הילודה בין מדינות המערב, ועל "הרחם הלאומי" של האם העברייה שמענו כולנו.
אולי זו הסיבה שההצגה כולה מתרחשת במרחב בימתי שאינו עולה על מטר וחצי: תא שירותים ואסלה, שעליו וממנו מציגה נתן את המסע הבלתי נודע שלה, כשהיא ממתינה לתוצאות הבדיקה: "יש כאן דימוי של כלא סגור ומצומצם", מודה הבמאית גלית. "המרחב של תא השירותים והאסלה מציג את חני ככלואה בתוך מצב, עם כל המחשבות שלה, כשהיא לא יכולה למעשה לשתף אף אחד. אבל מצד שני, יש כאן סוג של אי. משהו עגול, עוטף, מאוד אישי. כאילו היא אומרת – כל עוד אני פה, במרחב הקטן הזה, כלום לא יפגע בי".
מה הייתה המטרה שלך בכתיבת המחזה? להטיף לאל-הורות?
"אני חושב שעצם הפניית הזרקור אל נושא ש'לא מדברים עליו' - זו המטרה. אם זוגות שיבואו להצגה ויבינו שמדובר בשאלה ענקית".
"ומה אם תתחרטו בהמשך?"
רוזיאביץ מוסיף כי לא מכבר נתקל בראיונות שנערכו עם נשים מבוגרות שסיפרו, בניגוד לתפיסה המקובלת ההפוכה, כי הן מתחרטות על הבאת ילדיהם לעולם: "זה טלטל אותי, הכה אותי בבטן", הוא מספר. "החלטה מן הסוג הזה פועלת אצלינו על אוטומט. ומה אם תתחרטו אחר כך בהמשך? הלא אין דרך חזרה. אם אנשים יהרהרו על כך בתום ההצגה – די לי".
אבל לכם יש ילד בסוף.
"כן. בסופו של דבר, אהיה הכי כנה: את ההחלטה קיבלנו מתוך מקום מאוד לא חושב. אחרי כל ההתלבטויות
והקונפליקטים והשיחות האין-סופיות, היה רגע שבו החלטנו (אני הובלתי את הקו) לחוות את הדבר הזה. לא רציתי לוותר על זה. כל מי שאמר לי שזה מאוד אגואיסטי - אמרתי שנכון, ואז בעצם כשהבנו שהיא בהיריון - קרה לנו מה שקורה לפעמים בתקופה של אירוסין. פתאום הכל מתחדד, והכל הופך להיות עוד יותר טעון ועוד יותר קשה, כי אין דרך חזרה, כמובן גם בהיבט הדתי. זו החלטה שקיבלנו עם החששות ועם כל מה שנלווה לזה. אז כתיבת המחזה הייתה במקביל לתהליך ההריון, וההצגה עלתה כמה חודשים אחרי שהילד נולד. יש כאן תהליך תרפויטי בשבילי, להתמודד עם כל העניין הזה".
- ההצגה "שני קווים", תיאטרון "צוותא", 4/8, 29/8 ולאורך החודשים הקרובים
