בחסות לוינשטיין - שירות ללא הפרדה
המכינה החלוצית שייסד, המשלחת את תלמידיה לתוך החברה הישראלית - היא זו שבזכותה תלמידיו יזכו לחשוב אחרת ממנו לחלוטין, שלא לומר - להיות חלק גם מקבוצה זו בעקבות שירות משותף עם חבריה
הרב לוינשטיין לא יודע את נפשו. הוא חתום על מפעל מדהים, ככל הנראה המשמעותי ביותר לקהל הציוני-דתי במאה האחרונה. הוא ייצר לאלפים מבני הקהילה דרך מילוט מהמסלול שהיו אמורים לצעוד בו ואיפשר להם לנטוש את בית ההורים, אך לא לטובת ישיבת הסדר, אלא לטובת הגשמה עצמית רעיונית, גופנית וגברית. אם מישהו היה אומר להוריהם לפני 30 שנה להתגייס לצבא שלא באמצעות יחידות נפרדות - הוא היה מוקע.
עוד בערוץ הדעות:
הדור הצעיר של יהודי ארה"ב הולך ומתרחק מישראל
בחסות משרד החינוך: בתי הספר קרובים לפשיטת רגל
לוינשטיין לימד את הנוער הציוני דתי שכל שאיפה שלא תהיה להם, כמוסה כגלויה, ברגע שיחלו להיווצר עובדות בשטח, שרבים יחלו להגשים אותה - אז ימצאו הרבנים שיעניקו לה אישרור, ייקחו עליה חסות, יקימו מוסדות וארגונים על מנת להותיר את הנוהים אחריה "חלק מהמחנה", ויכריזו עליה כעל קדושה "מלכתחילה".
כך ההליכה לצבא וכך כיום הפנייה לקריירות קולנועיות, אקדמיות או ניהוליות. כל אלו החלו להתרחש "מלמטה" בלי כל מעורבות רבנים ואף למרות הרבנים. רק מרגע שהממסד הציוני-דתי זיהה את המגמה ככזו שלא ניתן לעצרה - מייד החלו תהליכים אלו נעטפים במעטה של קדושה, וזכו ללגיטימציה, משום שהם מוצגים כחלק ממאבק תרבותי. לפתע: לא סתם הולך הנער ללמוד קולנוע, הוא יוצא למאבק על התרבות הישראלית, על מנת לייצר גם סרטים שאין בהם פריצות, שאינם בזים לאהבת המולדת, שאינם מתמכרים להתערטלות או לרדידות; לא סתם יוצאת הנערה הדתייה לקריירה אקדמית, היא יוצאת לאזן את הזירה האוניברסיטאית המופקרת שהתמכרה לגלובליזציה ולפוסט-מודרניזם; ממש כשם שהחייל הדתי לא הגיע למכינה בעלי רק כדי לאמן את שריריו אלא כדי "להציל את עם ישראל". והכול כמובן במוסדות שהוקמו במיוחד כדי להכין את המועמדים לשיגור.
העובדות בשטח עוד ייצרו גם לגיטימציה ללהט"ביות דתית. ככל שיותר ויותר הומואים ולסביות יצעדו במצעדי הגאווה, יהיה יום אחד מי שיקום בציונות הדתית ויכריז: "לא יתכן שבקהילה הגאה יהיה רק שיח פוסט-ציוני אנטי יהודי. מדובר בקהילה שזוכה בבולטות תרבותית, ושמצויה בחשיפה תקשורתית. אסור שהקולות שיעלו ממנה יהיו אוטומאטית אלו שיקראו להחזרת שטחים ולהמחשת עוולות הכיבוש. חשוב שיהיו גם להט"בים שיבטאו את הכמיהה ללאומיות ואת צדקת הדרך של הציונות".
או אז יוקמו גם המוסדות והארגונים, "המכינות" והמסלולים, שעמלו על יצירת אופציה להט"בית דתית-לאומית, כזו שתשאיר את האוכלוסייה הגאה "בבית" על מנת שלא תפנה עורף לקהילה ובעיקר להנהגה שתרצה לשמור על מעמדה. יהיה זה חיקוי מוצלח של מהפיכות המכינות הקדם צבאיות, שכיום כבר מוקמות אף לבנות, וגם זאת רק בעקבות "עובדות בשטח".
הרב לוינשטין ביטא בורות ורשעות אבל חשובים מעשיו לא פחות מהתבטאויותיו. הוא יצר לבני הנוער הדתיים את הדרך לצבא, ולא במסגרת נפרדת. אם קיים סיכוי כלשהו, במציאות הישראלית, שבוגרי החינוך הממלכתי דתי יפגשו להט"בים ללא מחיצות זה בצה"ל. מפגש והיכרות, זה מה שמוביל גם לשינוי סטיגמה, לכיבוד ולידידות. לוינשטין מבועת מלה"טבים, אבל המכינה החלוצית שייסד, המשלחת את תלמידיה לתוך החברה הישראלית - היא זו שבזכותה תלמידיו יזכו לחשוב אחרת ממנו לחלוטין, שלא לומר - להיות חלק גם מקבוצה זו בעקבות שירות משותף עם חבריה.
הכותב הוא פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת אריאל
לפנייה לכתב/ת 
