פתרון לפני עונש

חצי שנה חלפה מאז אישרה ממשלת ישראל את תוכנית החומש לקידום האוכלוסייה הערבית. על-פי תוכנית זו יוקצו 12 מיליארד שקלים לקידום התשתיות במגזר הערבי. אך אליה וקוץ בה. שרי הליכוד אלקין ולוין ביקשו לגזור סך של מיליארד מכלל הסכום, אשר יועמד כתנאי, ויימסר ליישובים אך ורק אם תבוצע בנייה חוקית ותהיה אכיפה מוסדרת ומסודרת על הבנייה בישובים אלה. על פניו דרישה לגיטימית וברורה, אך במציאות הקיומית שבה חיים האזרחים בישובים הערבים, לא תמיד ישימה.

עוד בערוץ הדעות:

הסטטוס קוו פוגע בשבת

גלגולי העיניים של הרבצ"ר

משפט שדה למפקדים

המכחיש שואת עם אחר, יוכחש בעצמו

חוק העמותות: הזדמנות לשיפור היחסים עם אירופה

ההפרדה ביישובים באופן כללי בין היהודים לערבים לא נכונה, אך לאורך השנים היא התקבעה והשתרשה בשטח כבר כעובדה. שנים ארוכות של אפליה וקיפוח מתמשך, הביאו לכך שהיישובים הערבים נחנקים בתוך השטחים של עצמם, כאשר לאורך השנים לא היו גורמים ממשלתיים שדאגו לפתח אותם או למנף אותם לבנייה רוויה, לפיתוח תשתיות, לחיזוק החינוך, לקידום מגורים ראויים וכו'. היישובים הערבים נתפסו מאז ומעולם כ"חצר האחורית" של מדינת ישראל. וככזו, הערבים נתפסים כאזרחים סוג ב', לא שותפים ולא קרובים לצלחת, וכמו תמיד, מי שרחוק מהצלחת אוכל הכי פחות. ממשלות באו והתחלפו, אך אף אחת מהן לא תפסה יוזמה לקידום ופיתוח הישובים הערבים.

והנה, מסתמנת תוכנית שיכולה באמת להתחיל לעורר שינוי, וגם אותה מנסים להכשיל. נכון, קיימת במגזר מחלה של בנייה לא חוקית, והיא פוגעת בעיקר בערבים עצמם. היישובים נראים בחלקם כמו מחנה פליטים: הכבישים צרים, הביוב עולה על גדותיו, התברואה מסוכנת והצפיפות חוגגת. אך מצד שני, כל הרעה החולה הזאת מתרחשת בדיוק מהסיבה שאין ברירה אחרת. הממשלות לאורך השנים לא השכילו להרחיב את היישובים, ולתת קרקעות נוספות (ומשהן כן מכרו חלקות הן נקנו כמובן רק על ידי השכבה העשירה יותר), וכך הפתרון היחיד שנותר לתושבים, שאינם יכולים או רוצים לצאת מהישוב, הוא לבנות בתוך הישוב כמעט אחד על השני, בצפיפות בלתי נסבלת.

הרי מה רוצים האנשים בסופו של יום? ליהנות מאיכות חיים ולהיות חלק מהמדינה. והיום יותר ויותר, אני רואה סביבי את הדור הצעיר עובר לערים המעורבות. 25% מתושבי נצרת עלית הם אזרחים ערבים שהגיעו מהישובים הערבים מהסביבה. אותו הדבר בכרמיאל, חיפה ויישובים נוספים. שם הם זוכים לתנאי דיור משופרים, לאיכות סביבה, לתשתיות טובות ורמת חיים גבוהה יותר. זהו צעד מצוין בדרך להשתלבות וקידמה, אך עם זאת, המדינה צריכה לשאוף לכך שאותה רמה ואותה איכות חיים תשרור ותתקיים גם ביישובים הערבים עצמם.

ועל כן, בנייה חוקית וראויה מצריכה גם פתרונות ראויים. למשל תוכנית כמו פינוי בינוי או בנייה רוויה. בדרך להעברת החוק לאישור הכנסת עולים קולות הקוראים להריסת הבתים שנבנו באופן בלתי חוקי, כלומר להחיל את החלק של ה"פינוי" בלבד. כיצד זה יועיל? זה מהלך אבסורדי שיביא רק לתסיסה מסוכנת. ענישה לא רק שלא תועיל כאן, אלא תחריף את המצב. אל תתנו עונשים, תנו פתרונות לאותם מבנים ותכננו היטב את העתיד.

תוכנית החומש לערביי ישראל היא מצוינת ולאחר כל כך הרבה שנים של אפלייה היא נותנת פתח של אור ותקווה. אך אם היא לא תגובה בפתרון של תשתיות והרחבת קרקעות היא תידון לכישלון, ואותם מיליארד שקלים שנשמרים כ"קלף מיקוח" יהפכו לחסרי ערך. אתה לא יכול להעניש מישהו כשאתה לא נותן לו פתרונות, ועבירות הבנייה ימשיכו להתקיים כל עוד אין פתרונות אמיתיים וישימים בשטח. פתרונות להרחבת קרקעות, לאפשרויות בנייה, למגורים ראויים לבני אנוש ולקורת גג מכובדת. רק כשהדברים הללו יקבלו מענה הולם, רק אז נוכל להתקדם. ולשם כך נדרש טיפול שורש מהיסוד, וזה הזמן.