זה לא הליבה, זה אנחנו: החרדים נגד "החרדים החדשים"
אנחנו - "החרדים החדשים" - נכשלנו. העוגנים החברתיים שסביבם נע הציבור החרדי, חזקים מאתנו. שדה החינוך על חולאיו ומגרעותיו נותר אחוז איתן בידיה של האליטה הליטאית הוותיקה, והמלחמה שלה היא לא בלימודי הליבה, אלא בנו: החרדים שעובדים, מתגייסים ולומדים. תשאלו את ראש ישיבת "חכמי לב"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הטריגר לפרוץ "מלחמת הקודש" - מוסד בשם "חכמי לב", שהוקם על ידי צעיר חרדי בשם הרב בצלאל כהן (גילוי נאות: שותף לדרך וידיד אישי). כהן שקיבל הקצאת מבנה לישיבתו יוצאת הדופן בשכונה חרדית בבירה, כוּנה במהירות בשלל גינויים כמיטב המסורת: רפורמי, שליח השטן, שעטנז, חושף טלפיים כחזיר ועוד. כנגד כהן וחבריו רוססו כתובות גרפיטי, דלתות בתיהם הושחתו, והם אף הוחרמו בבית הכנסת.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- אבא, זו צפורה: החרדית שצמררה את אייל גולן
- פדופיל דרש: צו הרחקה לרב שהזהיר ממנו
- רב-מכר ישראלי בחוצות כורדיסטן
גם הנציגים החרדים בעיריית ירושלים, בדיוק כמו עמיתיהם בכנסת (שסיכלו את חוק הליבה), עבדו שעות נוספות לסכל את "המזימה", כשאחד מהם זעק באסיפת העירייה כי '''חכמי לב' היא רעל, הוא (הרב כהן) בא להרוג רוחנית את הציבור החרדי, והאג'נדה שלו היא להרוס אותנו מבית'', לא פחות.
הביטאון "יתד נאמן" הקדיש לישיבה מאמרי מערכת טעונים באיומים והפחדות, כשבין היתר הוא משווה את המוסד ל"מִטען חבלה רוחני בתוככי היהדות הנאמנה", ואת מוביל היוזמה ל"רוצח הרוחני של גדולי הדור הבא".
לימודי חשבון? עדיין "מחשבה גסה"
אלא ש"חכמי לב" כמו גם חוק הליבה, אינם אלא סימבול במאבק רחב יותר של האליטה הישנה מול תופעת "החרדים החדשים" - כפי שאנו, לא מעט צעירים חרדים, מכונים בלעג ובסרקזם ביומון הליטאי.
אל מול האליטה הישנה שאינה מוכנה לקבל כל שינוי או סטייה מהנורמות והקודים ההתנהגותיים שאפיינו את אורח החיים החרדי עד לפני עשור, קם לו חרדי חדש המאמין כי ניתן לשלב את החרדיוּת עם העולם החיצוני. המשמעות האופרטיבית לכך היא שינוי: הן בתפיסה האידיאולוגית, והן בזו ההתנהגותית-מנטאלית.
ההכרה כי צעיר במאה ה-21 לא יכול להתפרנס ולנהל חיים תקינים מבלי שיש לו כלים בסיסיים הכוללים שליטה באנגלית ובמתמטיקה - נתפסת אולי כטריוויאלית בעיני החילוני המצוי, אך עדיין נתפסת כ"מחשבה גסה" בקרב חלקים גדולים ברחוב החרדי.
הכעס העצום על חוק הליבה ועל מוסד כמו "חכמי לב", אם כן, איננו רק בעצם קיומם. לימודי חול התקיימו בעבר, ואפילו ישיבות תיכוניות חרדיות, רק שהן פעלו מתחת לרדאר במתכונת של "בדיעבד". כלומר, מוסד המתאים לתלמידים מסוימים שאינם מסוגלים להשתלב בזרם המרכזי.
"אסור לכנות את המוסדות האלה 'ישיבה'"
הקבוצה שלנו, בדיוק כמו שטוענים ב"יתד נאמן", מנסה לייצר שינוי חברתי, אידיאולוגי ומנטאלי, הרואה בלימודי ליבה ובישיבות "שעטנז" כאלו מוסד של "לכתחילה". ערוץ חדש, אלטרנטיבי שאיננו לגיטימי פחות מזה הקיים. ההסללה החדשה הזו, המאמינה בשאיבת אלמנטים מהעולם שמחוץ לגטו, מבעיתה את "החרדים הישנים".
בעוד ש"עיתונאי ההשקפה", דוברי העסקנים, שבים על המנטרה כי אסור לכנות מוסד מן הסוג הזה בשם "ישיבה", מגלים לא מעט חרדים כי ישיבות מהסוג הזה פעלו במאתיים השנים האחרונות באירופה ובארץ ישראל - מישיבת פרשבורג וקלם במזרח-אירופה, ועד ל"פורת יוסף" ו"קול תורה" בירושלים.
הנרטיב ולפיו ישיבות אורתודוכסיות התנגדו ללימודי חול, פשוט אינו נכון, רק שברחוב החרדי ניצח ה"זיכרון הקולקטיבי" שהסתיר את הישיבות האלו, כמו גם את העובדה שבאם הישיבות, וולוז'ין, למדו במאה ה-18 את השפה הרוסית בהסכמת ראשי הישיבה.
האמת, נכשלנו
אבל למרות הכל, אנחנו - "החרדים החדשים" - נכשלנו. העוגנים החברתיים שסביבם נע הציבור החרדי, צריך להודות, חזקים מאתנו. האקדמיה החרדית מונה אלפי סטודנטים וסטודנטיות, בתי מדרש לעובדים פועלים בכל שכונה, ואפילו מספר המתגייסים לצה"ל הכפיל את עצמו בשנים האחרונות. אבל שדה החינוך על חולאיו ומגרעותיו נותר אחוז איתן בידיה של האליטה הליטאית הוותיקה, ומכאן שכל שינוי מבורך - למרות ניסיונותינו הכנים - עדיין לא נצפה באופק.
המגזר החרדי, צריך לזכור, מתנהל סביב מוסדות החינוך שלו. כבר מגיל הגן דואגים ההורים לשלוח את ילדיהם למוסד חינוך יוקרתי, מתוך הכרה בעובדה כי מוסד כזה יציב את בנם או בתם בעמדת זינוק שתעניק להם מעמד מוצלח ברחוב החרדי. מוסד מכובד יקבע, על פי רוב, את המשך הלימודים בישיבה נחשבת, יתייג את המשפחה ויקבע את מעמדה, ויוביל בסוף התהליך למציאת שידוך "שווה".
ובשדה הכל כך חשוב הזה לא הצלחנו. נכון, התודעה של הפרט עברה טרנספורמציה; היחס לחייל, לסטודנט או למרצה החרדי כבר לא מבוסס על זלזול ועליונות, ואפילו מוסד "גדולי הדור" נפגע. אך העוגן החברתי, המרכזי, לא נע ולא זע. בשישים השנים האחרונות קמו ישיבות תיכוניות חרדיות, אך מספרן של אלו הפונות לקהל הרחב איננו חוצה את רף האחוז הבודד מכלל הישיבות הקלאסיות.
עזבו אותם משינויים
במלחמה הנוכחית של האליטה הליטאית נגד מוסדות החינוך החרדיים-תיכוניים, לא קם ולו גורם תורני אחד שהעז לתמוך ביוזמה, מול המתקפה הדורסנית של "יתד" ועסקני "דגל התורה".
האפליה המכוערת והפרימיטיבית במוסדות החינוך החרדיים לא רשמה ולו ירידה קלה, על אף שמדובר באקט עברייני טהור - וגם הנפוטיזם והליכי ההרשמה המפחידים בישיבות החרדיות שתוארו כאן בעבר, ממשיכים לפרוח. ועכשיו בוטל חוק הליבה של לפיד, לקול מצהלות הח"כים החרדים, כשבמקביל לא נשמע שום קול פורמלי המעז להביע אלטרנטיבה שפויה. פשוט, איש לא העז.
הרחוב החרדי עדיין אינו בשל לשינויים מרחיקי לכת בשדה הכל כך מרכזי הזה. אפשר שזהו תוצר כלכלי לחלוטין, שהרי הכסף עדיין לא בידיים שלנו. נדמה כי כל עוד לא תקום תנועה חברתית, אולי פוליטית, שתציב אלטרנטיבה חינוכית לנו, "החרדים החדשים" - יוותרו אנשים כמו הרב בצלאל כהן בתודעה הציבורית, כ"דון קישוט" החרדי שניסה, לשווא, להילחם בתחנות הרוח של "דגל התורה" ועסקניה.
