"מרחוק": לא קל, אבל כדאי להתקרב
יוצרי קולנוע נערצים נשבו בקסמו של "מרחוק" והעניקו לו את פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה אשתקד, וגם הצופים יכולים ליהנות ממנו בבתי הקולנוע. הסרט המורכב מוונצואלה דורש סבלנות - אבל היא עשויה להשתלם
רק בשנה שעברה, 83 שנים מאז יסודו של פסטיבל הקולנוע בוונציה, הוקרן לראשונה במסגרת התחרות הרשמית סרט מוונצואלה. צוות השופטים שכלל, בין השאר, את יוצרי הארט-האוס הנערצים נורי בילה ג'יילן והאו הסייאו-הסיין, החליט לתת ל"מרחוק" ("From Afar") את הפרס הגדול - אריה הזהב. הישג מפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בבמאי שזהו סרטו הראשון.
הישג מפתיע אבל, כפי שישראלים אמורים לזכור, לא תקדימי. ב-2009 זכה שמוליק מעוז בפרס הגדול על סרט הביכורים שלו "לבנון". כמו מעוז, גם לורנצו ויגאס (יליד 1967), הגיע לפיצ'ר העלילתי הראשון שלו בגיל מבוגר יחסית ולאחר שצבר ניסיון לא מבוטל בפורמטים קצרים (במקרה של ויגאס – פרסומות) וקולנוע תיעודי. "מרחוק" נעשה בשיתוף פעולה עם יוצרים מנוסים בקולנוע הדרום אמריקני. מצ'ילה מגיעים השחקן אלפרדו קסטרו והצלם סרג'יו ארמסטרונג - שניהם שותפים קבועים של הבמאי הצ'יליאני הבולט פאבלו לאריין ("המועדון"). ממכסיקו מגיע התסריטאי גיירמו אריאגה, הזכור בעיקר בזכות עבודתו על "טרילוגיית המוות" של אלחנדרו גונסלס איניאריטו ("אהבה נושכת", "21 גרם" ו-"בבל").
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:
כפי שניתן לשער מרשימת התומכים והשותפים מדובר בסרט מאתגר. "מרחוק" מעמיד במרכזו מערכת יחסים בין הומוסקסואל בגיל העמידה ונער פרוע. אלמנטים של תשוקה כבושה וכאב, שוני ברור בין שתי הדמויות ורמזים למה שיכול לחבר בין השניים. מערכת יחסים שיש בה אלמנטים אכזריים, אבל גם עמדות כוח משתנות. התפיסה האסתטית של "מרחוק" נובעת מהשם – סגנון מאופק ומדויק באופן מרשים. השילוב בין מערכת יחסים לא פשוטה, אלמנטים מרומזים (שלא לומר מופשטים) מבחינה פסיכולוגית, וסגנון בימוי מרוחק מסתכם בסרט שיאתגר לא מעט מצופיו.
הסרט נפתח במה שיתברר כשגרת עסקאות החילופין המיניות של ארמנדו (קסטרו), גבר מעיר הבירה קראקס שלפרנסתו בונה כתרים ושינים תותבות. הוא מאתר מועמד מתאים, נער המשתייך לשכבת מעמד הפועלים. הוא עולה בעקבותיו לאוטובוס, שולף חבילת שטרות שבאמצעותה הוא משכנע אותו להגיע לביתו, מתיישב בכסא הקבוע שלו, מבקש ממנו להפנות אליו את הגב ולהתפשט, ואז מגיע לסיפוקו המיני באוננות. התהליך מצולם באופן מנוכר: בפריים סינמסקופי, עם הפרדה בין הדמויות במישורי העומק, והדגשת ריחוק זה בהבדלי פוקוס. אין פלא שג'יילן אהב את הסרט כיוון שהוא עצמו השתמש באסטרטגיה דומה לתיאור יחסי מין מנוכרים בין גבר לאישה בפתיחת סרטו "מרוחק" (2003).
הצעיר השני אותו מביא ארמנדו לדירתו משבש את המהלך הקבוע. אלדר (לואיס סילבה) בן ה-17 עובד במוסך, יש לו חברה ואופי לא מרוסן הנוטה לפעילויות פליליות. במקום לבצע את המוסכם הוא מתקיף את ארמנדו באכזריות, גונב את כספו, ומותיר אותו מחוסר הכרה. התנהגותו המאופקת של הגיבור מרמזת על כך שאין זו הפעם הראשונה בה הדבר קורה, אבל מה שמפתיע הוא שארמנדו שב ומנסה להביא את אלדר לדירתו.
פרטים לגבי הרקע של הדמויות נחשפים בהדרגה ומהווים רמזים למה שיכול לאחד את שתיהן. לכאורה אין לכך כל הצדקה - הבדל מעמדי והבדל באוריינטציה המינית. ובכל זאת, הקשר משרת צורך הדדי, לא רק כזה המונע על ידי צורך חומרי או מיני.
אביו של ארמנדו, אדם שהוא ואחותו מריה (קתרינה קרדוסו) לא ראו במשך שנים רבות, שב לקראקס. הנסיבות נותרות עלומות, אך ברור כי בילדותם האב פגע בהם פגיעה קשה. מריה הצליחה להתאושש ולבנות לעצמה חיי משפחה, אך נראה כי פגיעה זו השפיעה באופן עמוק על הקושי של ארמנדו לקיים מערכות יחסים קרובות.
מהצד השני, הכסף שאלדר גנב מארמנדו משמש אותו כתשלום ראשון עבור גרוטאת מכונית שהוא קונה ורוצה לשפץ. אופיו הפזיז והאלים מסבך אותו, באופן שגם הוא לא לגמרי מוסבר, עם האחים של חברתו. אלמנטים אלו תורמים לתהליך חזרתו לחיים של ארמנדו, אבל גם הרקע המשפחתי הלא פשוט של אלדר.
הבחינה המדודה של מערכת היחסים המתפתחת מהווה את מוקד הסרט. העיצוב המאופק של התפתחות זו הופך את הרגעים בהם מורגש שינוי לטעונים במיוחד - גם אם הם מינימליסטים (חצי חיוך של ארמנדו). הדינמיקה - הן זו המתקיימת בין שתי הדמויות, ובוודאי בין השניים לסביבה הלא סובלנית שבה הם חיים - אף פעם אינה קלה או מובנת מאליה. מבחינה זו שני השחקנים - קסטרו בסגנון המשחק המינימליסטי המסגיר מאחוריו רגש כלוא, וסילבה המשחק דמות מבולבלת ופראית - משלימים יפה האחד את השני.
"מרחוק" (ונצואלה) - במאי: לורנסו ויגאס. שחקנים ראשיים: אלפרדו קסטרו, לואיס סילבה וחריקו מונטייה. אורך הסרט: 93 דקות.
