סובלנות למחצה - אין דבר כזה
הרב חיים אמסלם ושותפיו לדרך חייבים להבין כי לא ניתן עוד לקבל סובלנות כלפי כולם, רק בלי חמישה מיליון יהודים רפורמים וקונסרבטיבים
הרב חיים אמסלם הוא אדם ראוי וערכי. התייצבותו התקיפה נגד חבריו לשעבר בש"ס העידה על יושר אינטלקטואלי ואומץ לב. למרות שמפלגתו החדשה לא זכתה לאמון הבוחר, רבים רואים בו בצדק מבשר של קול חרדי חדש, השואף להשתלבות הרמונית בחברה הישראלית. דווקא משום כך, מאמרו האחרון על המתינות שאפיינה בעבר את הרבנות הספרדית הוא מקור לאכזבה גדולה; הן מצד חוסר הדיוק ההיסטורי, והן בשל הפער המקומם בין כותרותיו לבין המסר הפלגני וחסר הסובלנות שנחבא בין שורותיו ביחס לדרכם של מיליוני יהודים, חילונים ורפורמים.
עוד דעות ב-ynet:
ישראל ומדד שנגחאי: גאוות יחידה ומחשבות לעתיד
מדינת ישראל "מתה" בדרום תל אביב יפו!
איך הצליחה יהדות ספרד למנוע רפורמה בתוכה
מתוך הלהיטות להוקיע את המגמות הקיצוניות שפשטו ברבנות הספרדית במדינת ישראל, הופך הרב אמסלם את ההיסטוריה על פניה. לשיטתו, תנועת ההשכלה ומגמות הרפורמה שהתפשטו ביהדות אירופה היו תוצאה של ההקצנה הרבנית בקהילות אשכנז, ונחסכו מהקהילות הספרדיות בשל רבניהן המתונים.
ספק גדול אם יש בנמצא היסטוריון רציני שיחתום על התיאור הזה. התפשטותן של מגמות ההשכלה והרפורמה הדתית בקהילות אירופה היו תוצאה של תהליכי החילון בחברה הכללית, עליית קרנה של הלאומיות המודרנית, הרפורמה הנוצרית, רוחות האמנציפציה וההזדמנות שנקרתה לפני יהודים להשתלבות מסוימת בחיי הכלכלה, התרבות והפוליטיקה בארצות מושבם.
אם ניתן להצביע על קשר סיבתי בין התופעות אליהן התייחס הרב אמסלם הרי הוא הפוך מזה שהוצג במאמר. מגמות החילון, ההשכלה והרפורמה הן שעמדו ברקע צמיחתה של האורתודוכסיה החרדית ולא להיפך. אותה הטעות מופיעה גם בטענותיו של הרב אמסלם ביחס לקהילות ספרד והמזרח. לפסיקה ולהנהגה הרבנית בקהילות אלו אכן היו קווים ייחודיים וחשובים (אם כי גם כאן ראוי להיזהר מהכללות ומפשטנות). עם זאת, היעדר מגמות של רפורמה דתית באותן הקהילות אינה קשורה בקווים אלו, אלא בנסיבות החיים והקיום של היהודים ושל חברת הרוב המוסלמית בארצות המזרח.
התעלמותו ממגמות ההשכלה החשובות והמשפיעות שהתפשטו בקהילות היהודיות בארצות אלו במאות ה-19 וה-20 תמוהה למדי. כך גם העובדה שהוא מתקשה להבחין בדמיון בין התהליכים שעברו על הקהילות האשכנזיות לפני מאתיים שנים לבין התהליכים שעברו על הקהילות הספרדיות במדינת ישראל ובתפוצות בשבעים השנים האחרונות, בעקבות שינוי נסיבות החיים.
מסר מקומם ומאכזב
אם טעויותיו ההיסטוריות של הרב אמסלם תמוהות, המסר האקטואלי שהוא מבקש לגזור מהן הוא כבר עניין מקומם ומאכזב. חתימת המאמר מסגירה מסר זה בצורה ברורה. העם היהודי משלם מחירים כבדים על תנועת ההשכלה ועל צמיחתה של היהדות הרפורמית. כינונה של מנהיגות רבנית מתונה, סובלנית ומקרבת אינו יעד העומד בפני עצמו, אלא תריס בפני אותן מגמות הרסניות. העובדה שקשה לתאר את המהפכה הציונית ללא מהפכת ההשכלה נעלם מעיניו של מחבר המאמר המבקש לבנות גשר בין החרדיות לבין הציונות.
יתרה מכך, תנועת ההשכלה ותולדותיה הן גם הקרקע עליה צמחה סופו של יום האורתודוכסיה המודרנית, שאחת משלוחותיה היא הציונות הדתית; זו אשר בספינת הדגל הפוליטית שלה, מפלגת "הבית היהודי", מבקש כיום הרב אמסלם להפליג. למרות שצמד המלים "יהדות חילונית" אינו נזכר במאמר, קל להדביק אותו בכל מקום בו מדבר הרב על תנועת ההשכלה. תנועה מכוננת זו של החיים היהודים המודרניים אינה רק ערש היהדות הרפורמית, אלא גם מולדתה של הזהות היהודית החילונית. האם הרב אמסלם מבקש באמת להשתית את חזונו לעתיד החברה הישראלית והעם היהודי ואת תפקידו האישי בהבטחתם, על העמדה שדרכם של רוב היהודים בישראל ובתפוצות היא תאונה וטרגדיה ?!?
ניסיונו של הרב אמסלם לאחוז במקל בשני קצותיו אינו חדש. לפני שש שנים פרסם חיבור תורני מרשים שבו ביקש להוכיח שמדיניות גיור מתונה היא דרכה המקורית של ההלכה. בפתח החיבור הביא דברים שמסר לו הרב עובדיה יוסף ובראשם שיבוש מביש של אגדת חז"ל על תמנע המקראית, אמו של עמלק. במקור מספרת האגדה על כך שתמנע בקשה להתגייר ונדחתה על ידי אבות האומה. לאחר שפניה הושבו ריקם, הלכה ונשאה לבנו של עשו - אליפז. בפתח חיבורו על אהבת הגר וקירובו לא הסס הרב אמסלם לכתוב כי אליפז ערך לתמנע גיור רפורמי, ומכוחו של גיור זה נולדה אומת הצוררים.
בספרו ההלכתי ביקש הרב אמסלם לפנות אל קהילת הרבנים והפוליטיקאים החרדים. היום הוא מבקש לשוחח עם הציבור הישראלי הרחב, אך השיח הישן עודנו שגור על שפתותיו. לפני מספר שנים אמר לי איש תקשורת שבא מקרב הציבור החרדי, כי הדבר היחיד שנותר לו מזהותו החרדית הוא שנאת הרפורמים. מה שמותר לסטיריקן לומר בארבע אוזניים ובחצי קריצה, לא יכול להיות חלק מחזונו של איש ציבור המבקש לשאת את דגל המתינות וההידברות.
הרב אמסלם הוא רב אורתודוכסי הניצב על קו התפר בין החרדיות לציונות הדתית, ומותר לו כמובן לשלול את דרכן של היהדות הרפורמית והיהדות החילונית. מחלוקת נוקבת לשם שמים היא דבר חשוב ולגיטימי והאומרים את האמת שבלבם עדיפים על החנפנים והצבועים. לא אחת, המציאות הישראלית מצדיקה עמדות מורכבות ותהליכי שינוי הדרגתיים, וסביר שלכך כיוון הרב אמסלם במאמרו. יחד עם זאת ישנם גם רגעים ונושאים שבהם לא ניתן עוד "לאכול את העוגה ולהותירה שלמה" או "לשבת על הגדר".
בשנה האחרונה נתונים הזרמים הלא אורתודוכסים תחת מתקפה משולחת רסן של אותם הגורמים נגדם יוצא הרב אמסלם בשצף-קצף בכל נושא אחר. זו היא גם השנה בה מבקש הרב אמסלם לשוב ולהתייצב בזירה הציבורית ופוליטית כנושא דגל של מתינות וסובלנות. בעיצומה של הסערה, לא ניתן עוד להניף את הדגל הזה אם היד השנייה ממשיכה לאחוז בדגל של פלגנות, זלזול ואיבה. אחד מן הדגלים חייב להתקפל. המאבק על דמותה של החברה הישראלית נמצא בעיצומו ולא ניתן עוד לקבל סובלנות למחצה ומתינות לשיעורין; כזו המופגנת כלפי כולם חוץ מן הערבים; או כלפי כולם למעט ההומואים והלסביות או כלפי כולם, אבל בלי יוצאי אתיופיה; על אותו המשקל בדיוק, הרב אמסלם ושותפיו לדרך חייבים להבין כי לא ניתן עוד לקבל סובלנות כלפי כולם, רק בלי חמישה מיליון יהודים רפורמים וקונסרבטיבים.
עו"ד הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל
לפנייה לכתב/ת 
