חמישה עשורים ביחד: "האיש שאהב, ורצה אהבה"
"הביאו את שמעון פרסקי הקטן אל ה'חפץ חיים', לקבל ברכה מגדול הדור. הרב הניח ידו על ראש הילד, ובירך אותו באריכות ימים ושנים. בכל יום הולדת היה מזכיר: אני נהנה מברכתו של הצדיק. כי זקן הוא אף פעם לא היה, אלא האריך ימים, ונתן לשנים משמעות". הרב ישראל מאיר לאו נפרד מהאיש "שנתן הכל לעם שכה אהב, ואשר לבסוף השיב לו אהבה"
אתחיל מהסוף: מהיכרות של חמישה עשורים עם שמעון פרס באבני דרך מאוד מרכזיות בחייו - ובחיי המדינה, ואם מותר לומר - גם בחיים האישיים שלי. פרס היה מי שכתב את ההקדמה לספרי, "אל תשלח ידך אל הנער" במהדורה האנגלית, ואחר כך גם בעברית. כשהוצאתי את סדרת ספריי על פרקי אבות, "יחל ישראל", הוא דיבר על מקור החוכמה: לא צופן דה וינצ'י, אמר, אלא אוקיינוס החוכמה של פרקי אבות.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בשמעון פרס היה שילוב נדיר של שני דברים שלרוב לא משתלבים: איש של חזון - וגם של הגשמה. יש הרבה אנשי חזון ששם זה מסתיים, בנוסח של ברל כנצלסון מורו ורבו. אבל פרס ראה עצמו גם כתלמיד מובהק של בן גוריון, ובצדק.
אני חושב שמכל האנשים שהקיפו את בן גוריון - שהיה גאון בבחירת מקורבים - לא היה אחד שזרח כמטאור כשמעון פרס הצעיר. כולם היו אהובים וברורים, אבל הוא הגיע למעלות שאיש לא הגיע אליהן בכל תפקידיו ובכל כהונותיו.
ברל כצנלסון היה איש מחשבה ואידיאולוג דגול. דוד בן גוריון היה ביצועיסט מן המעלה העליונה. פרס היה שניהם גם יחד. הוא שילב באישיותו את משנתו של ברל, וכושר המנהיגות של בן גוריון.
היה גאה במוצאו הרבני
שמעון פרס היה גאה מאוד במוצאו הרבני - משפחת הרב מלצר סבא, והדגיש את זה פעמים אין-ספור. כשלחלוחית בקצות עיניו, הוא היה מתאר את ביקורו כילד אצל רבם של בני הגולה, ה"חפץ חיים" זצ"ל, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, מי שחיבר את ספר ה"חפץ חיים" ואת ה"משנה ברורה".
הביאו אליו את שמעון פרס הקטן לעיר וישניובה שבפולין, לקבל ברכה מגדול הדור. החפץ חיים הניח ידו על ראש הילד, ובירך את שמעון פרסקי באריכות ימים ושנים. בכל יום הולדת היה פרס מזכיר למקורביו: אני נהנה מברכתו של אותו צדיק. כי זקן הוא אף פעם לא היה, אלא האריך ימים ושנים, ונתן לימים ולשנים משמעות רבה.
כשנפטר החפץ חיים לפני 83 שנה בדיוק, הוא היה בן 10. אתמול – מוצאי יום השנה לפטירתו – השיב שמעון פרס את נשמתו לבורא.
כמי שאהב את עם ישראל בארץ בתפוצות, וכמי שבנה את הנדבך הגדול ביותר במדינת ישראל, אבקש ממנו שממרומים יוסיף להיות מליץ יושר למדינה שעליה מסר את נפשו, ולעם הזה שאותו אהב כל כך, ואשר לבסוף השיב לו אהבה. למליץ יושר ברמה שלו אנו מייחלים.
קראו עוד בערוץ היהדות :
אי היהודים: החיים בגטו היהודי הראשון
לפנייה לכתב/ת 
