ואז הם הדיחו אותי, כי לא הייתי "מספיק דתי"
ההוא שלא מקפיד להגיע לערבית במניין, ההוא שאשתו הולכת עם קוקו מחוץ למטפחת, הכל נרשם בקפידה בפנקס של אלה עם הכיפה הגדולה, הפקידים של אלוהים. בכל חודש אלול נפתח הפצע מחדש, ואני נזכר איך הקהילה הדיחה אותי מתפקיד שליח הציבור בימים הנוראים, כי החליטו שאני לא מספיק דתי
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
דווקא בחודש הנוראי מכל - הולכות הלשונות הרעות וגדלות במגזר הדתי, עד שלעתים נראה כי שכחנו מהו חשבון הנפש. לעיתים נראה כי חלקים מהמגזר אף מגדילים לעשות, וקובעים מי דתי יותר ומי פחות, למי מותר להיות חזן ולמי אסור. ובל נטעה: מדובר בקבוצה שמקפידה לחבוש את הכיפה הכי גדולה, הציצית הכי חמה, והמהדרין אף מקפידים להוציא את הציציות שינשבו ברוח.
קראו עוד בערוץ היהדות :
ודווקא בחודש אלול מקפידים ביתר שאת חברי הקבוצה הזו, לעבור על האיסור המפורש "לא תלך רכיל בעמך", תוך שהם לא בוחלים בשום אמצעי כדי למנוע ממי שלדעתם "לא מספיק דתי" להיות חזן בראש השנה וביום כיפור.
הפנקס פתוח והיד שלהם רושמת: ההוא שלא מקפיד להגיע לערבית במניין, ההוא שאשתו הולכת עם קוקו מחוץ למטפחת, הכל נרשם בקפידה בפנקס של אלה עם הכיפה הגדולה, הפקידים של אלוקים.
מתנה מפוקפקת לחגים
מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי מתחזן בימים נוראים. מאז ומתמיד התרגשתי ויראתי לעלות על הבימה, ולהתפלל בשם שולחיי. זר לא יבין את זאת, אך בשונה משבתות רגילות ומחגים אחרים, העמידה בראש השנה וביום כיפור מלחיצה, מפחידה ומרגשת כאחד.
ימים ספורים לפני יום כיפור נתבקשתי לפנות את מקומי יחד עם שאר החזנים הקבועים, על מנת לתת לאחרים להיות שליחי ציבור - ומיד הסכמתי. האמנתי בכל ליבי כי תפילות של ימים נוראים הן נחלת הכלל ולא הפרט. שעות ספורות לפני תפילת "כל נדרי" התבררה לי הסיבה האמיתית. התברר לי שרק אותי החליפו, בעוד שחבריי לתפילות נשארו.
מנהלי הפנקסים של הקב"ה החליטו כי אני לא מספיק דתי! אותה קהילה, אותם חברים שמתפללים שלוש תפילות ביום, שלא שותים ולא מקללים, קבעו שיש מדד לרמת הדתיות - וישנם קריטריונים למי מותר לשמש חזן, ולמי לא. אותם אנשים ביקשו לקבוע מי בנו של הקב"ה, ומי לא.
זה היה הרגע שבו הבנתי כי כיפה גדולה וגמרא ביד איננה הופכת אנשים לצדיקים. בטח לא אם הם בוחרים באילו מצוות להדר, ועל מה לפסוח. לא סתם אמרו חז"ל כי כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים. הרכלנים הגדולים ביותר שאינם בוחלים לקבוע בינם לבין עצמם מי דתי, וכמה דתי, ואת מי אלוקים באמת אוהב - שפכו את דמי והותירו אותי כאוב ומושפל כמתנת ראש השנה.
הפצע נפתח מחדש
זה קרה לפני כמה שנים, אך הפצע נפתח בכל אלול מחדש. שלוש שנים לאחר שעזבתי את גבעת זאב, החלטתי לפתוח את הנושא, משום שבמקום החדש שבו אני חי, גיליתי אין-ספור צבעים (ואני עיוור צבעים).
 |
גיליתי דתיים-לייט שמגיעים לבית הכנסת עם מכנס קצר, אך מקבלים "עלייה" וגם חזנות. גיליתי את אלה שמחזיקים גמרא ביד ולומדים באמת (ולא מרכלים על אלה עם המכנס הקצר), וגיליתי את הנשים שלובשות מכנסיים אך יודעות לקבל את האחר.
שעת חשבון הנפש הגיעה, ועימה הזמן שאותו תת-מגזר יבין שאיש באמונתו יחיה איננה אימרה גסה, וכולנו ילדיו של אלוקים, כי ה׳ אחד ושמו אחד.
- הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה
לפנייה לכתב/ת 
