האישה שברחה לאדם הראשון: בראשית הייתה לילית
שני סיפורי בריאת האדם מובאים בספר בראשית: באחד נבראית עם האדם גם אישה, באופן שוויוני - ובשני בורא אלוהים את האישה מצלע האדם. במסורות העתיקות, וגם בספרות היהודית, בראשית הייתה לילית, הפמניסטית הראשונה שברחה מאדם הראשון - ורק אז נבראה חוה
בראשית הייתה לילית
לילית, האלה-שדה של המזרח הקדום, מגיחה לביקור כבר בפתיחת התורה, כמו מבקשת לברכנו, עובדי האל-הגברי הכל-יכול, וגם לחייך ולהזכיר שלא מעולם ולא לעולם חוסן זכרי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בביקורה הסמוי בתורה (והגלוי בפרשנות התורה) שולחת לילית קריצה ארוכת שנים, אלינו, הפמיניסטיות, כמי שיודעת שעוד יבואו ימים שבהם תהיה לה ולנו עדנה.
"שנינו שקולים במאזניים"?
רמז מקראי לביקורה של לילית נמצא בנקודת המפגש שבין שתי מסורות הבריאה הסותרות שבפרשת בראשית. ב"סיבוב הראשון" מדווחת התורה על בריאה שוויונית של האיש והאישה (בראשית א', כ"ז): "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". בבת אחת ובאותה מידה של צלם אלוהים נבראו הגבר והאישה.
אלא שב"סיבוב השני" נוצרת תפנית במסורת הבריאה, היא הולכת ומסתבכת ומחוללת גם פיחות במעמד האיש והאישה (בראשית, פרק ב'):
"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים... וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם... וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתיו... וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת".
הבריאה בצלם אלוהים מפנה את מקומה לבריאת אדם מהאדמה. האדם בודד ומחפש בין החיות עזר כנגדו, ורק משלא נמצא מזור מן החיה, פונה ה' אלוהים לבריאת האישה. על פי מסורת הבריאה השנייה: אדם נברא מאדמה, ומהאיש נבראה אישה.
ומתי החתונה?
בשולי הדברים כדאי לשים לב לכך שמסורת הבריאה הראשונה, המציעה שני ברואים בצלם אלוהים, לא מדברת על השלמה הדדית של הגבר והאישה. נדמה שבראשית א' מתאר שני נבראים שלכל אחד מהם קיום עצמאי מושלם. מסורת הזוגיות קשורה לאמונת הבריאה השנייה לפיה האישה היא החתיכה החסרה של האיש, והשלמות תושג רק במפגש ביניהם (בראשית ב', כ"ד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
מי למעלה, מי למטה?
סיפורי הבריאה של "בראשית" הפותחים בשוויון בין המינים, ועוברים לעליונות וקדימות האיש לאישה - פותחים צוהר שדרכו נכנסת לילית למרכז הבמה של החיים היהודיים.
חיבור יהודי מרתק מימי הביניים ששמו "אלפא ביתא דבן סירא", פורש את נוצות הטווס של מסורת לילית בסיפורי בראשית: "כשברא הקדוש ברוך-הוא אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו, ברא לו אישה מן האדמה כמוהו וקראה לילית. מיד התחילו מתגרים זה בזה. אמרה היא: 'איני שוכבת למטה', והוא אומר: 'איני שוכב למטה אלא למעלה שאת ראויה למטה ואני למעלה'. אמרה לו: 'שנינו שווים לפי ששנינו מאדמה', ולא היו שומעים זה לזה".
נמצאנו למדים כמה בעייתית היא בריאה שוויונית, וכמה רעות מביאה לעולם אמונה פוליתאיסטית. אם אדם וחווה נבראו יחד – איך נחליט מי המין העליון, מי למעלה ומי למטה? אמנם לא טוב היות האדם לבדו, אבל גם לא טוב היות האדם בשוויון עם אשתו.
"אישה שנתת לי ברחה ממני"
אדם מסרב לשוויון ולילית מסרבת לחוסר שוויון, והסיפור ממשיך ומסלים: "כיוון שראתה לילית, אמרה שם המפורש ופרחה באוויר העולם. עמד אדם בתפילה לפני קונו ואמר: 'ריבונו של עולם, אישה שנתת לי ברחה ממני'.
"מיד שיגר הקדוש ברוך-הוא שלושה מלאכים הללו אחריה להחזירה. אמר לו הקדוש ברוך-הוא: 'אם תרצה לחזור מוטב, ואם לאו תקבל על עצמה שימותו מבניה בכל יום מאה בנים'... והלכו אחריה והשיגוה בתוך הים... וספרוה דבר ה' ולא רצתה לחזור. אמרו לה: 'אנו נטביעך בים'. אמרה להם: 'הניחוני'..."
הסיפור מוסיף ומתגלגל ובסופו של מאבק, כתמיד, מנוסח הסכם שביתת הנשק בין לילית למלאכים: לילית אמנם נועדה לפגוע בתינוקות רכים, אך אם תראה בקמיע את שמם או תמונתם של המלאכים שבאו לקחתה - תניח לתינוק. במקביל ימותו מבניה השדים של לילית מאה בנים בכל יום. כך מושג מאזן אימה בין ילדי האדם לילדי השדה".
מאז ועד היום
בקערות השבעה, בקמיעות ואפילו ביצירות אמנות מוזכרים שמותיהם של המלאכים: "סנוי, סנסנויוסמנגלוף" המבטיחים הגנה לתינוקות רכים מפניה של השדה לילית. בסיור בחדר תינוקות בכל בית חולים בישראל תגלו שהורים רבים מניחים מתחת למצעים של התינוקות או על קופסאות הפלסטיק השקופות קמיעות ובהם תמונותיהם (החמודות להפליא) של סנוי וסנסנוי וסמנגלוף, ולצידן קללות נגד לילית גונבת הזרע והתינוקות.
כף רגלה של לילית
גם לפני שהגיח בכתובים הפתרון המפורש לשני סיפורי הבריאה, מבית המדרש של לילית, היא השאירה טביעות יד, רגל ונשמה במקורות הקדומים שלנו. פעם אחת, במקור חידתי בתנ"ך מוזכרת לילית (ישעיה ל"ד, י"ד): "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנֽוֹחַ".
במקום מסתורי, בארץ יצורי הפרא המקראיים - ארצם של ציים, איים ושעיר - מולכת לילית, ובינות ליצורים הנלחמים היא מוצאת מנוח.
לילית בהלכה
מוזרות דרכי ההלכה, וגם בהן העזה לילית להלך. לילית בחרה להופיע בדמיונם של החכמים במקום שבו הם מעזים לחרוג מגבולם ולפסוק הלכה בעניינים נשיים. החכמים שואלים את עצמם באלו מקרים הפרשות דם של אישה הרה מעידות על הפלה של ולד ובאלו לא (בבלי נידה, כ"ד, ע"ב):
"המפלת דמות לילית – אמו טמאה לידה. ולד הוא, אלא שיש לו כנפיים". ומיד מובא גם סיפור קדום: "מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו ולד הוא אלא שיש לו כנפיים". וכך מפרש רש"י: "דמות לילית – שֵדה. שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפיים".
החכמים מכירים את לילית, ויודעים שהיא שֵדה, ועל כן יש לה פני אדם וכנפיים. והם לא רק מכירים אותה, הם גם יודעים שעוברים ברחם יכולים להיות בדמותה, ובמו עיניהם ראו זאת. ואולי מקורם של עוברי לילית בזרעם של גברים לא זהירים. שהרי נקבע בתלמוד (בבלי שבת קנא ע"ב): "אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית".
לילית של הפמיניסטיות
העולם המקראי חי בתוך התרבות האמונות והמיתולוגיות של המזרח הקדום, ולילית הייתה הגיבורה המיטיבה, ואחר כך המבהילה גם של שבטי ישראל. סיפורים ואמונות אודות לילית שרדו אלפי שנים, והגיעו בדרכים מפתיעות אפילו למערכות משפטיות כמערכת ההלכה.
זכרה של לילית לא מש מהעולם היהודי, אבל האמונה המונותיאיסטית פגעה בשמה הטוב. פמיניסטיות רבות (יהודיות ולא יהודיות) פועלות להשיב ללילית את כבודה ואת מעמדה כאלה מגינה. השם שהיה לקללה זוכה כיום לעדנה, ויש כתב עת פמיניסטי על שמה, ויש מסעדות, ברים והתארגנויות נשיות על שם האלה הגדולה, שכבר בימים רחוקים תבעה שוויון.
ובבית המדרש של הטוקבקים
שבוע מעניין ופורה עבר על בבית המדרש, ואני מודה לכל מי שכתב/ה תגובות מלומדות. בתגובה 130 כתבה לילך, שכנתי משכונת קרית היובל:
"אמרו שימות ואל יראה אותה (הגבר שחייו היו תלויים בראיית / בעילת אישה. ר.ו) - אז הם נגדו או נגד האישה? רוחמה, בדרך כלל את מסבירה את עצמך יפה, אבל את הנקודה הזאת לא הבנתי. את יכולה להרחיב מעט בעניין?"
תודה לילך על המשוב ובשמחה אנסה להרחיב – אני חושבת שבמקרה זה החכמים הם לא נגד איש/ה, הם בעד כבוד חווה ואדם. הם חושבים שאסור לאדם להשתמש בזולתו.
היו שכתבו בתגובות שחבל שהחכמים לא שאלו את האישה לרצונה. לדעתי, בפעם זו, טוב שלא שאלו לדעתה. אני חושבת שזה יהיה לא מוסרי להציב בפני איש או אישה דילמה מוסרית שבה שמירה על גופם ונפשם מעומתת עם הצלת חיי הזולת. העמדה המתנגדת לשימוש בגופו של אדם על מנת להציל את זולתו, חייבת להיות עמדת הקהילה.
שבת שלום וימי חולין שמחים ומספקים.
לפנייה לכתב/ת 
