נצחונה של משרוקית הכלבים

"יום הכיפורים של הסוקרים" , "רעידת אדמה", "ליקוי מאורות של הפרשנים" ועוד כהנה וכהנה פנינים מופרחות לחלל האוויר ביממה האחרונה, כשגדודים של פרשנים ושדרנים טרוטי עיניים, צרודים וחיוורים (מי יותר ומי פחות) מנסים לעכל, להסביר לקהל, ובעיקר לעצמם, מה לעזאזל קרה כאן? איך לא ראינו? איפה טעינו?

עוד דעות ב-ynet:

מדיניות אובמה מחזקת את ישראל

מבחן האקטיביזם השיפוטי

האמת פשוטה ככל הנראה הרבה יותר - זו לא כל כך ההחמצה, כמו היעדר הכלים לראות, לשמוע ולהפנים את התהליך שהתרחש בארצות הברית בחודשים האחרונים. תהליך שבסופו התברר כי הנשיא ה-45 של ארה"ב יהיה הראשון בתולדותיה שייכנס לבית שבשד' פנסילבניה 1600, כשהוא חף מכל ניסיון קודם בכהונה בתפקיד ציבורי: פוליטי או צבאי.

ניצחונו המדהים של טראמפ, ניצחון של איש אחד, הרבה כסף וקומץ עוזרים מסורים, הוא ניצחון מסוג אחר. ניצחון שאי אפשר להסביר באמצעות המודלים, הנוסחאות והקלישאות המוכרות: שום פרשיה לא היתה גדולה מספיק, שום יריב לא חזק מספיק, אף קבוצת אינטרסים לא משמעותית מספיק על מנת לעצור את טראמפ במסלול שהיתווה לעצמו. כמו אותה משרוקית מוכרת, שצליליה מדלגים על אוזניים אנושיות ונשמעים אך ורק באוזני קהל היעד שלהם, כך טראמפ מול קהלי היעד שלו. אלו לא היו האנשים שישבו מולו באולפנים.

בעודו מפטפט עצמו לדעת מעל כל במה אפשרית, מנצל כל דקה של פרסומת חינם שהוענקה לו, המשיך האיש שירד מן המגדל לשדר סט מסרים שנשמעו היטב אך ורק אצל מי שהיו מוכנים לקלוט ולפענח אותם: המלצרית בדיינר שמזגה אלפי כוסות קפה לעיתונאים שליוו את הקמפיין ממקום למקום, אך החמיצו אותה לחלוטין, מגדל התירס באיוווה, השוטרים, הכבאים, פועלי המפעלים, המחסנאים, הקופאיות אבל גם עורכי הדין, רואי החשבון, ובעלי העסקים הקטנים, תושבי העיירות הקטנות באותן מדינות שזכו לשלל כינויים לאורך השנים: "חגורת החלודה", "חגורת התנ'ך" וכמובן הכינוי המבטל והמשפיל מכולם: "מדינות היעף" ה-“Flyover States”. כינוי המרמז על כך כי האינטרקציה היחידה בין תושביהן לבין חברי האליטות בפוליטיקה, בכלכלה ובתקשורת מתרחשת שעה שהאחרונים חולפים מעליהם גבוה בשמיים, בדרכם בין החוף המזרחי למערבי, עם עצירות ביניים בשיקגו, יוסטן ודאלאס.

תחושות של קיפוח

שנים של הזנחה, זלזול, התעלמות ופערים כלכליים וחברתיים הפכו עם הזמן לתחושות של קיפוח, מרירות ומועקה. כלואות ושמורות היטב תחת המעטה ההדוק של תקינות פוליטית ואדיבות צפון אמריקאית בסיסית. המשבר הכלכלי של 2008 והתקבעות הסטריאוטיפ (ותודה להוליווד) לפיו הם גם הראשונים להקיז דמם במקומות כמו עיראק, אפגינסטן ועוד לא שיפרו כמובן את המצב בקרב תושבי המדינות הללו. זהו הרקע לכך שאחרי שמונה שנות בוש, שבהן נוכחו לדעת כי הנשיא אולי מטקסס, אבל הנאמנויות שלו שייכות למקומות אחרים לגמרי, הם חברו בחלקם לחברי "הקואליציה העירונית" של מצביעי אובמה על מנת לעשות היסטוריה.

שמונה שנים מאוחר יותר, מצאו עצמם תושבי "מדינות היעף" באותו מקום מוכר. מתבוססים באותה תערבות מאוסה של החמצה ומרירות. אובמה פעל לשיקום הכלכלה, יצא לכאורה מעיראק ואפגניסטן וקידם את רפורמת ביטוח הבריאות, אבל מבחינתם לא השתנה דבר. ההתאוששות היחסית בכלכלה כמו פסחה עליהם והתחושה בקרב מגזרים שלמים כאילו הממסד הקיים, התקשורת, הבנקים ועוד הם חלק מן הבעיה ולא חלק מן הפתרון, קנתה לה אחיזה של ממש.

מבחינתו של טראמפ, עשיר בן עשירים, בשר מבשרה של האליטה לכאורה, היוו התנאים הללו הזדמנות נוחה מאין כמוה למצב עצמו כמועמד שמגיע מבחוץ ומבטיח לעשות סדר. כמו גיבור מערבון, בן דמותם של ג'ון ווין או קלינט איסטווד, מגיח טראמפ, חף מכל גינון של תקינות פוליטית, אל פאתי העיירה במערב הפרוע ומבטיח, אם רק יתנו לו, לעשות סדר ולגרש את חבורת הפושעים שהשתלטה על משרד השריף, המסבאה וחנות הכלבו. וזה עבד. ועוד איך עבד.

כשדיבר על החומה בגבול מכסיקו, הבליטה התקשורת את הגזענות הבלתי מוסווית והבוטה, אבל המשרוקית הבטיחה: "אני כאן. לעשות סדר ולעצור את השיטפון של הגירה בלתי חוקית." כשדיבר על הגבלת הכניסה של מוסלמים לארה"ב, שוב נזדעקה התקשורת אל מול התבטאויות המקוממות, אבל המשרוקית בשלה: "אני אעצור את הטרור לפני שיגיע אליכם הביתה." וכך הלאה: טארמפ מבטיח להוריד מיסים - בתקשורת מדברים על הגירעון העצום, אבל מהמשרוקית בוקעים צלילים המבטיחים הקלה מיידית. טראמפ מדבר על רפורמות בסחר החוץ, המשרוקית מנגנת צלילים של השבת הכבוד לאמריקה. את ההשתמטות מתשלום מס הפך ל"הכה אותם במשחק שלהם" נוסח טראמפ. את חוסר הניסיון הפוליטי והציבורי שלו הפך ליתרון: הוא מגיע מבחוץ, לא מחובר ולא מחויב. אצלו יעופו ראשים. אבל הילרי, היא תשמור על הסטטוס קוו. למאזינים לצלילי המשרוקית של טארמפ זה הספיק: מפני שהם מסכימים להכיל כמעט לכל דבר: שפה בוטה, השתלחויות חסרות רסן, אפילו טענות על הטרדה מינית, את הכל הם יכולים לסבול. על הכל הם מוכנים לעבור לסדר היום. הכל מלבד מדבר אחד - המשך הסטטוס קוו.

גיל ליינר הוא קונסול ההסברה של ישראל בניו יורק לשעבר