הרנסנס התימני: חוזרים לתרבות של סבא וסבתא
לאחר שברח מתרבותו במשך שנים, יגאל מזרחי גילה את שירת הנשים התימניות, את כאב הילדות שאולצו להינשא - ואת חיי היום יום של הנשים בתימן. מיכל שחר חזרה לצריף של סבתא שלה, ולתרבות החבאנית הצבעונית: "זו פשוט התפרצות של מעיינות שנזנחו וחיבור שנתלש. לכן גם אי אפשר לעצור את זה"
מגמת החזרה אל השורשים הגיעה גם ליוצאי תימן: בני הדור השלישי שכבר נולדו בארץ, חוזרים אל המקורות העתיקים שעיצבו את הזהות של הוריהם. אחרי הכחשה וניסיונות היטמעות ב"ישראליות", הם מגלים מחדש תרבות שלמה, נסתרת כמעט, הכוללת את שירת הנשים המסתורית, ואת אמנות הבית.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
אמנים צעירים מדברים על "התעוררות מאוד גדולה של הנושא". מיכל שחר, אמנית חבאנית, מספרת על "קבוצות פייסבוק ואתר אינטרנט, והמון אנשים שמלקטים מידע ואוספים וחומרים על הלבוש והמאכלים. אני עושה את זה בעצמי כחלק מהתהליך היצירה, אך יש רצון מאוד גדול של צעירים ללמוד כמה שיותר על התרבות שלהם. היום יותר מתמיד ברור לי שאני לא לבד בזה".
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- קליפ: רמי קלינשטיין ויונתן רזאל עם "ארצנו הקטנטונת "
- תערוכה: פילגש בגבעה ברמת הגולן
- אופנה: פאשניסטות, אבל בצניעות
- עיון: "הזוגיות החדשה" של הרב יהושע שפירא
- סיפורת: מול אלילים מרוסקים: הדור שנאלץ להתפכח
-
שירה: מאיה מורנו בשיר אהבה יפה כלבנה: "אני זו שמוכיחה שאתה קיים "
- דוקו: "רווק דתי מתאפק וסובל, או שחוטא וסובל "
- אלבום: אייל כהן אחרי "THE VOICE": יחסים מורכבים עם אביב גפן
לדברי יגאל מזרחי, זמר ושחקן, חבר ההרכב הקאמרי גוּלָסָא (Gulaza), "רנסנס זה מילה רומנטית מדי. זו פשוט התפרצות של מעיינות שנזנחו וחיבור שנתלש. לכן גם אי אפשר לעצור את זה. אנחנו לא עוברים מפה הלאה, אנחנו מתגבשים את עצמנו בתוך זה".
שירת הקודש של הנשים התימניות
כמו מתבגרים ומתבגרות רבים לפניו, עבר גם מזרחי תהליך של התכחשות למקורות המסורתיים של תרבותו. "סלדתי מכל מה שכרוך במוזיקה תימנית. ב'בית צבי' הייתי תלמיד מצטיין ששיחק במחזות של צ'כוב ושייקספיר. אבל כשיוצאים לשוק מתחילים החיים האמיתיים. האומץ של התיאטרון לשים שחקן כהה עור בתפקיד שייקספירי, קורה בניו-יורק. בארץ עדיין לא. יש פה עודף שמרנות".
בגיל 26 חל המהפך: לאחר שיטוט במחוזות הקבלה והתשובה, פגש מזרחי בלאה אברהם, יוצאת להקת "ענבל", וגילה את שירת הקודש של הנשים התימניות. "בשירה התימנית יש שירת נשים ויש שירת גברים", הוא מסביר. "שירת גברים זו שירת הקודש המושרת בעברית, והיא שגם נכתבה – בעוד ששירת הנשים הושרה בערבית, כי נשים לא ידעו קרוא וכתוב או עברית".
נשות תימן, הוא מספר, נישאו כולן בגיל צעיר למדי: "שמונה, תשע, אחת-עשרה, כאישה שנייה או שלישית לגבר שהיה בגיל של אבא שלהן או סבא שלהן", הוא מוסיף. "לעיתים היו מנתקים אותן ממחוז הולדתן למחוז רחוק - והשירה הייתה הדרך שלהן לבטא את הכאבים שלהן ואת הקושי. מצד שני, יש גם שירה שיש לה אופי היתולי; יש שירים על חיי היום-יום - מהקמח בבוקר דרך הכביסה, או הבישול, או הסלים שהן קולעות".
מזרחי מספר כי אותו הסיפור מושר בטקסטים שונים ובמנגינות אחרות. "כל אחת שהעבירה הלאה את השיר, הכניסה את עצמה לשם, אז זה נשמע שונה ממחוז למחוז ומאישה לאישה. הכי מדהים זה למצוא שיר אחד עם ארבעה טקסטים שונים, ועוד כמה סגנונות של מוזיקה שליוו אותו".
עם מה הן שרו?
"עם כלי הבית, עם הצלחות והכפות, ומזה נוצרה המוזיקה". מזרחי שמבקש לשחזר את השירה הזו, עם שותפו להרכב, בן איילון, מספר כי הם יוצרים כלי הקשה מצלחות נחושת תימניות. "עם כל הכאב שבטקסטים, יש פה דרך חיים. בתוך הכאב יש המון סוגים של טקסטים. לרוב זה שירה של טקס החינה, המקום שבו נפרדים מהכלה. הכאב הזה של הנשים הוא לא עניין עדתי או מקומי. אני זוכר בהופעה שעשינו עם מרגול, שהיא אמרה משפט שליווה אותי הלאה: אין הבדל בין אישה מתימן לאישה מפולניה באותה התקופה. גם שם סתמו לה את הפה, ובאיזושהי צורה עדיין סותמים את הפה".
באחד הקליפים מזרחי עוטה על עצמו לבוש תימני מסורתי נשי, ולא מתעכב על השאלה כיצד הוא, כגבר, שר שירת נשים דווקא. "האמת היא שזה מצחיק שאנשים מרימים על כך גבה", הוא אומר. "תפקידם של אמנים הוא לפתוח חלונות וללכת נגד הזרם. לא הייתי עסוק במה יחשבו על זה, אלא בלבטא את עצמי כאומן. אולי כי יש בי אישה שרוצה להתפרץ, אבל זה פשוט ריגש אותי ודיבר אליי... אני מתייחס אל זה כאל מורשת. קיבלנו את זה בירושה ועכשיו זה הזמן שלנו להשתמש בזה ולתת את הפרשנות שלנו".
מזרחי מדבר על "מאגיה מאחורי המילים. סוג של ערוץ תקשורת בין מעיינות עתיקים וצלולים, לעולם האמיתי. אנחנו כמו 'מתקשרים' עם העולמות האלה תוך כדי המופע".
המטבח של סבתא הפך למיצג
מי שעוד עוסקת באותם חומרים עתיקים היא מיכל שחר, בת לעדה החבאנית הממוקמת ברובה במושב ברקת. שחר, אמנית רב-תחומית העוסקת בין היתר בציור ובגילוף - חוזרת אף היא שוב ושוב אל חוויות הילדות לצורך קבלת השראה. "התרגלתי לראות בכל אישה מבוגרת סביבי סבתא שלי", היא אומרת. "היום נורא קשה לשמור על תרבות כשיש את כל החשיפה לאחרים, ופה זכיתי להיות יחד, אז חוויתי אותה באופן הכי טהור שלה".
האומנות שיוצרת מיכל נובעת קודם כל מהתפיסה הפרקטית שהייתה ליצירה הנשית. "לא עשו סל בשביל אמנות, עשו אותו בשביל לשאת דברים. היופי היה אך נלווה", שחר מסבירה. "בעבודות שלי אני משתמשת בחומרים האלה כבסיס האמנותי שלי.
"בגלל שהקהילה החבאנית התפתחה במקום מאוד מבודד עם מיעוט של יהודים, יש בידול מאוד גדול בין המסורות שהתפתחו שם - לבין שאר יהדות תימן. הניב הוא שונה, וכך גם המאכלים, הלבוש, וההשראה היא מאוד ספציפית לתרבות הייחודית הזו. אני משתמשת בביגוד המסורתי, בתכשיטים, במטבח של סבתא שלי שנבנה כשהם הגיעו לארץ - והופכת אותם לאמנות שלי. המטבח, למשל, הפך למייצג אמנותי. גם הציורים נשענים על אותה שפה אסתטית של המסורת שלהם, והפרשנות שלי".
חיבור בין העבר להווה
שחר לוקחת אותי אל הצריף הבנוי בחסכנות ובדייקנות, ומסבירה את פעולתם של הבורות שבתוכו והאופן שבו הם שימשו להכנת מאכלי המשפחה בתקופה הראשונה לאחר העלייה לישראל: "חייה של סבתא סבבו סביב הצריף הזה, שם היא הייתה מבשלת לשבתות וחגים. המחשבה שלה, סבבה תמיד סביב המקום הזה, וכל דבר לוּוה בתפילות ובבקשות.
"דווקא בפעולותיה הפשוטות, סבתא הצליחה להעביר אליי את הייחודיות שבהן. מבחינתי, הצריף של סבתא הוא מקום קסום שבו יש אוצר חבוי שטרם מצאתי. הצריף מספר את הסיפור של התרבות שלי, ואולי האוצר הוא הסיפור - לא רק של סבתא ושלי, אלא סיפור קולקטיבי".
שחר חוזרת שוב ושוב לעץ כמצע לציורים עזי המבע שלה, ואת בולי העץ היא מגלפת שובו ושוב, ומעטרת בצבע: "הרעיון הוא ליצור צבעוניות עשירה, כמו של כלה ביום כלולותיה בתרבות שממנה אני מגיעה. בולי העץ נמצאו מחוץ לצריף, ובתוך השקעים שאותם אני מגלפת אני מטביעה ויוצרת צורות וחיבורים צבעוניים בין העבר להווה".
- "גוּלָסָא" ב"פסטיבל אישה" בחולון, שישי ה-24.3 במסגרת אירועי שוטטות במתחם המדיטק ובמוזיאון העיצוב בשעה 12:00.
- מיכל שחר, "היכל התרבות", החל מה-16.3 בתערוכה שיזמה והפיקה עמותת "אמני ישראל מתאגדים", שמטרתה קידום האמנות בישראל.
