האוצר הגנוז של עגנון: לראשונה ייחשפו הדפים ששרדו את האש
לביאליק היה רעיון גדול: לרכז את הכתבים היהודיים באשר הם לקורפוס אחד. הוא פנה לש"י עגנון - אז סופר זוטר, ולפילוסוף מרטין בובר - שיכתבו יחדיו את הסיפורים החסידיים. אבל שריפה שפרצה בדירתו של עגנון בגרמניה כילתה הכל, והביאה לעלייתו ארצה. היום מוצגים לראשונה הדפים החרוכים בכתב ידו, ששרדו את האש
למעלה מתשעה עשורים חלפו מאז כילתה האש את הפרויקט הספרותי הגדול לשימור ההיסטוריה היהודית, שיזם חיים נחמן ביאליק, עם ש"י עגנון ומרטין בובר – והיום לראשונה ייחשפו 41 דפים חרוכים ששרדו את הדליקה. אותה האש שפרצה בדירתו של הסופר ש"י עגנון בגרמניה, הביאה את הקץ על תיעוד סיפורי החסידות – אך גם הייתה הסיבה לעלייתו ארצה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
יוזם הפרויקט היה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, אשר פעל במקביל לעבודתו לכינוס הכתבים היהודיים באשר הם. הוא פנה לעגנון, הסופר אשר לימים זכה בפרס נובל לספרות, וכן לפילוסוף היהודי-גרמני מרטין בובר, והציע להם לכתוב את סיפורי החסידים בתמורה לתשלום כספי שהוא יעביר להם. השניים נענו להצעתו, חתמו איתו על הסכם – ובשנת 1923 החלו בעבודתם.
קראו עוד בערוץ היהדות :
ב־6 ביוני 1924, כשנה לאחר מכן, פרצה דליקה בביתו של עגנון שהתגורר באותה התקופה עם אשתו ועם שני ילדיו בעיירה באד־הומברג שבגרמניה. האש כילתה את כתבי היד של עגנון, ובהם מרבית סיפורי החסידים וכן ספרים רבים שהיו בבית.
"נשרף כל מה שכתבתי מיום שירדתי מארץ ישראל לגולה, וכן הספר שעשיתי עם מרטין בובר", סיפר עגנון, שבאותה תקופה ביקר פעם אחת בארץ ישראל. "מלבד ארבעת-אלפים ספרים עבריים שרובם באו בירושה מאבותיי ומקצתם קניתי מכספי שקימצתי מלחם".
באותו יום הוא אושפז בבית החולים, אשתו וילדיו שהיו בבית ניצלו מהלהבות. לימים סיפר עגנון כי בגלל הדליקה ההיא החליט לעלות לארץ עם משפחתו, שכן הסיק כי מדובר באות משמיים.
עגנון ובובר - לא סיפור אהבה
היום (ה'), 93 שנים לאחר השריפה ההיא, ייחשפו לראשונה 41 דפים מסיפורי החסידים, חלקם חרוכים, ששרדו את השריפה. האירוע יתקיים בבית הנשיא בירושלים. עורך אותו המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) בשיתוף הספרייה הלאומית, וזאת לרגל השקת מיזם "זושא" להנגשת הסיפור החסידי. באירוע ישתתפו, בין היתר, הנשיא ראובן ריבלין וכן נציגים של משרד החינוך, של קרן אבי חי ושל הספרייה הלאומית.
"ביאליק הכין את ספר האגדה וניסה ליצור קורפוס רחב של יהדות, והוא זה ששילם לעגנון ולבובר על הפרויקט", מספר ד"ר אביעד סטולמן, ראש אגף האוספים בספרייה הלאומית. "היום זו הגשמת חלום. נפתח מקור לסיפורים אחרי כל כך הרבה שנים".
על נסיבות השריפה שכילתה את האוצר היהודי סיפר הסופר חיים באר: "לעגנון היה שכן שהחזיק אריגים מתקופת המלחמה. כאשר לא הצליח להיפטר מהם, החליט לשרוף אותם". האש התפשטה גם לדירתו של עגנון.
באר מספר כי פרויקט החסידות של בובר ועגנון ידע נפילות עוד לפני השריפה. "הם באו מגישות שונות לסיפורי החסידות, וכבר במהלך העבודה היו ביניהם מחלוקות קשות. בובר המשיך בעיבוד סיפורי חסידים כראותו, עם עיבוד בכיוון הבובריאני.
"סוד הקסם של הסיפור החסידי טמון בתמימות ובאירוניה שבהם. הסיפורים הם כל הזמן אירוניה וחוכמה גם יחד. הם מפרקים את הלשון, ובעיניי זו ההתפרצות היצירתית הכי גדולה בעם היהודי אחרי ספרות חז"ל. לראיה, רוב הסופרים הגדולים באו מבתים חסידיים: ביאליק, שלונסקי, אבות ישורון ועוד".
הנהייה הגרמנית אחר המזרח
באר מסביר את ראשיתו של הפרויקט במשיכה הגרמנית "לסוד הקסם של המזרח, בראשית המאה העשרים", כדבריו, "בין אם זה סין, פרס או מדינות אחרות, הסופרים וההוגים הגרמנים נהו אחר הסיפור המזרחי הקדום, ספרות הקסם והסוד. אגב, מכאן גם המשיכה אל צלב הקרס.
"גם בחברה היהודית נמשכו הגרמנים האינטלקטואלים אל המזרח - אל הקהילות היהודיות במזרח-אירופה. סבא של מרטין בובר היה חוקר מדרשים, ובובר זיהה את רוח הזמן והבין שיש משיכה לקסם שבסיפור החסידי. הם הבינו שגדולי הסופרים היהודים הושפעו מהסיפור המיסטי החסידי. פתאום אגדת הגולם מקבלת תנופה.
"מתוך אותה משיכה נולד הרעיון ללקט מבחר מעניין של אגדות חסידיות, ולעבד אותן לטובת האדם המערבי. המפעל הזה עמד בין בובר שהיה בכיר, לעגנון שהיה אז זוטר. הם התחילו לעבוד, והתפיסות האמנותיות של עגנון ובובר לא היו זהות.
"בובר רצה לצקת את הסיפורים החסידיים בדמותו של איזה הומניסט מערב-אירופי, ורצה לבטל כל מני סיפורים שנראו לו סוטים מדי. עגנון ראה את הסיפורים אחרת, ואז התגלו סימנים של מחלוקת. עגנון לא רצה להסתכסך עם בובר והיה צריך את הכסף, ולכן כשהבית נשרף ועמו הדפים, היה קל יותר לעגנון לרדת מהפרויקט הזה שכפה על עצמו".
עגנון השתקע בירושלים לאחר שעלה ארצה, והפך לאחד מגדולי הסופרים היהודים בכל הזמנים. בשנת 1966 זכה בפרס נובל לספרות. את סיפורי החסידים לא חזר לכתוב, אך בובר לעומת זאת עשה זאת בספרו "האור הגנוז".
לפנייה לכתב/ת 
