קינת האיוב של יוסי יזרעאלי: "איבדנו זיקה ליהדות, לכן אנחנו בשוליים"
אחרי שהעלה את שייקספיר ורבי נחמן, איבסן ו"איש צדיק היה" - הבמאי המוערך יוסי יזרעאלי מביא לפסטיבל ישראל את "איוב" בכיכובו של ששון גבאי. ולא רק את הסיפור הכללי - אלא את הטקסט התנכ"י, והוא מכה על חטא ההתנתקות של התיאטרון: "השמאל הישראלי הם בורים ועמי הארצות בטקסטים האלה. אני רוצה להגיד: זה גם שלי"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
הערב (א') תעלה הבכורה של המחזה החדש שכתב וביים, "איוב" של תיאטרון "האינקובטור", במסגרת פסטיבל ישראל, בכיכובו של ששון גבאי. איוב של יזרעאלי נאמן לטקסט המקראי ומדבר בלשונו, כניכוס מחודש של התרבות היהודית שנותרה בעיניו אקטואלית גם לאחר 2,500 שנה.
עוד תרבות בערוץ היהדות:
- עיון: כלות בלי חתן ופחד מוות: החלומות של רבי נחמן
- קליפ: אהרן רזאל מחפש מקום
- סינגל: השיר שתשמעו בחתונות הקיץ
- בינלאומי: השיר של היוצר החרדי הפך לשיר אהבה סרבי
- זיכרון: "זה וזו הם ישבו מול שמים": אהבתם של הדר ועדנה הונצחה בשיר
- ספרות: כי סולידריות זו לא אהבת חינם
- תערוכה: תמצית הרוע: התמונות שלא יתנו לכם מנוח
- תעודה: גבולות הקדושה: בחורות בביקיני ליד ספר תורה
- הצגה: החרדיות של מולייר: על הבמה - נשים בלב
"אנחנו כמרכז-שמאל איבדנו כל זיקה לסוגיה היהודית, ולכן אנחנו בשוליים", קובע יזרעאלי בראיון מיוחד ל-ynet, "לכן הפכנו לקטנים. הנושא העיקרי הוא לא סוציאל דמוקרטיה, אלא איך אני מיישם את הערכים היהודיים ונותן פרשנות אחרת למקורות היהדות. פרשנות שאינה פשטנית, רדודה ומצומצמת, מיליטריסטית. קולה של הפרשנות האחרת לא נשמע, לכן אני תורם את האנחה הקטנה שלי למקהלה".
"אנחנו תיירים בתרבות האירופית"
השימוש שעושה יזרעאלי במונולוג המקראי של איוב הוא מינימליסטי להפליא. במה חסכנית, שחקנים שמקריאים את הטקסט באותה עברית מקראית מופלאה. אך העובדה שכולם צעירים מצליחה לחלץ את "איוב" ממחוזות הארכאיות של התיאטרון הקלאסי, הכבד.
בעיניו של יזרעאלי זה אקט פוליטי, לא מתנחמד ולא מתנצל. "אנחנו תיירים בתרבות אירופית, לא תושבים", אומר פרופ' יוסי עזריאלי, "ואנחנו בגלות מתרבות יהודית. לכן לעשות את 'איוב' זה גם אירוע פוליטי. התנ"ך לא שייך למה שנקרא בצורה המאוד מצומצמת ומרודדת ימין-מרכז. אבל השמאל הישראלי הם בורים ועמי הארצות בטקסטים האלה. אני רוצה לחזור אליהם זה להגיד: זה גם שלי. זה שלי לא פחות מאשר תוכנית הלימודים של משרד החינוך בראשות נפתלי בנט. זה עניין פואטי וזה גם עניין פוליטי".
את הטשטוש המכוון שהוא עורך בין אלמנטים יהודיים מובהקים לבין שיג ושיח אמנותי, יזרעאלי מבצע כמעט באקראי. "תשמעי את הדיבורים בחזרה, זה נשמע כמו לימוד בישיבה. הפסוק הזה לעומת הפסוק הזה", הוא אומר. "את שומעת את ששון גבאי הופך לשליח ציבור, ופתאום הטקסט המדהים שנכתב באותה תקופה של אדיפוס, נותן איזה פתחון פה לאבות-אבותיה של העברית המופלאה שאנחנו מדברים היום. יש פה חוויה היסטורית, תחייה, רנסנס. עבורי איוב הוא עוד שלב בחיפוש הבלתי פוסק, או תשובה חלקית לחוסר השקט הבלתי פוסק שלי. אנה אנו באים?
"האלוהים של איוב זה אלוהים שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים בתנ"ך", יזרעאלי מדגיש. "זה אלוהים שאומר לו: מי אתה שבכלל תבין את ההיגיון שלי? זו אמירה פילוסופית ופוליטית קשה מאוד. לכן כשאיוב אומר בסוף 'אני מקבל', זו לא קבלה של אמונה - אלא הבנה של משקלו האפסי כבן אנוש, מול האלוהות והיקום. כשאיוב אומר שייתכן מאוד שאין אלוהים, הוא נמצא במקום הזה של השאלות שדיברו עליהן בעולם במאה ה-19: מה אני בעולם? מה המקום של שכר ועונש? של מוסר? תהיות מודרניות לחלוטין".
רבי נחמן פגש את קיבוץ העוגן
יזרעאלי מחפש את היהדות, אבל לא במובנה "היידישקייטי והרדוד", כדבריו, "אלא יהדות במובן העמוק, הפילוסופי. 'איוב' זו יצירה יהודית עמוקה. איך אמר ששון גבאי? יותר חזק משייקספיר, וזה נכון. יש כאן מונולוג ממש מהתנ"ך. זה כמו 'המלך ליר', רק שנכתב אלפיים שנה קודם לכן.
"אני מוכן לקחת את האחריות על עצמי ולהגיד שזה רגע מכונן בתיאטרון הישראלי. כשחנוך לוין עשה את 'ייסורי איוב', אני עושה את 'איוב'. לא ספרפרזה, לא אפרופו, אלא את הדבר עצמו".
הרזומה העשיר של פרופ' יזרעאלי בתיאטרון כולל את יצירות ש"י עגנון (בין היתר, ב"הבימה") – ועד לרבי נחמן מברסלב שכבש את ליבם של הגרמנים בהיידלברג, וקטף את פרס פסטיבל ברלין. העובדה שהוא נחשב למומחה לעבודותיו של הנריק איבסן ובקיא בתיאטרון הקלאסי, מאפשר ליזרעאלי לבעוט בצורה מדויקת (ומכאיבה) באותו מעטה אירופי שקנה לו שבט בתיאטרון הישראלי. בניגוד לבון-טון, הוא אינו מוכן לוותר על מה שנחשב בעבורו "כן השיגור" האומנותי שלו, כיהודי.
"כבימאי אני תמיד נאבק במשהו. אני לא במאי להשכיר. אף פעם לא הייתי כזה. כשעשיתי את 'איש חסיד היה' ב-1968 לא האמנתי שזה יהיה שוס כזה גדול. קהל 'השומר הצעיר' בקיבוץ העוגן, איפה הם ואיפה החסידות? ועם זאת היה שם רטט של התרגשות, תחושה שעוררנו עצבים רדומים של משהו שמוכר ולא מוכר בעת ובעונה אחת. התפקיד שלי זה לעורר נרדמים".
"החוכמה לא נהגתה במאה ה-21"
את תופעת ה"הֵרדמות" מיחס עזריאלי לשני אלמנטים המשחקים תפקיד ראשי כפול על בימות ישראל. הראשון - הפחד מאיבוד אהבת הקהל: "התופעה של 'איוב' לא הייתה יכולה להתרחש בשום תיאטרון ממוסד בגלל הפחד מחוסר ההתקבלות. הם מפחדים מהקהל. מפחדים מזה שקהל שאוהב תיאטרון מסחרי לא יבוא לדבר כזה. זה מה שקורה כשנותנים לקהל במבה, הוא מקבל כאב בטן מקוויאר. הקהל של התיאטרון הציבורי שהוא קהל ענק, רוצה דברים פשוטים, ומתרחק מכל דבר שמחייב חשיבה. אני לא מאשים אך אחד. זה המצב. אז בא תיאטרון קטן, ואמר 'אני לא מפחד'".
התופעה השנייה לתרדמת היהודית, היא גם המאתגרת יותר מבחינתו של יזרעאלי: "אנחנו לא צריכים להתנצל על זה שאנחנו נותנים פתחון פה לטקסטים יהודיים. אלה טקסטים מדהימים וצריך לתת להם פתחון פה. הם מושתקים, מודחקים, מתעלמים מהם, הופכים אותם ללא רלוונטיים, אבל הם סופר רלוונטיים! החוכמה לא נהגתה במאה ה-21".
"אני בחרתי שלא להתעלם", הוא מוסיף. "פוליטית קרה פה משהו נורא. הורים שמתנגדים לכך שילדיהם ילמדו חמש יחידות תנ"ך - זורקים את הילדים עם המים. הכל הפך לפוליטי ורדוד משני הצדדים. עם זאת, רואים את מכללת עלמא ואת בינה, ויש המון התעוררות אחרת, בלי הציניות בלי הפטפטת. בלי הכותרות החוסמות".
