מצעד הגאווה: הם לא סוטים - ואתם לא גדולים
מעשה בחכם תלמודי שהחליט לעקוב אחר זוג בדייט כדי לוודא שהם לא חוטאים, וגילה שחשדנותו העידה על מחשבות החטא שלו ולא שלהם. יום אחרי מצעד הגאווה, כדאי ללמוד צניעות ועדינות בהתבוננות על חיי הזולת ועל מיניותו
פרשנות גאה
פרשת השבוע שלי היא מצעד הגאווה. מהיום שבו נרצחה שירה בנקי ז"ל, גדלה המחויבות הדתית שלי למצעד הירושלמי עשרת מונים. הרצח ההוא נעשה בשם הדת שלי, ולכן אני צועדת דווקא כאישה דתית. זכויות חווה ואדם, ובתוכם הגאווה הלהט"בית, חייבות תמיד לשבת בספסלים הראשונים בבית המדרש שלי.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
על כוס קפה, או עדיף – כוס יין
למרות שיום שישי היום, וכל הבישולים והמקלחות... אני ממליצה לשבת כמה דקות בנחת, עם כוס קפה או כוס יין (לפרגן לעצמנו את הפרוסה הראשונה מעוגת השבת), ולהתענג על אחת האגדות העדינות של התלמוד הבבלי (סוכה נב, א. מתורגם):
"אביי שמע איש אחד אומר לאישה: נשכים ונלך בדרך.
אמר (אביי בלבו): אלך וארחיק אותם מאיסור.
הלך אחריהם שלוש פרסות (כ-10 ק"מ) באגם.
כאשר נפרדו זה מזו, שמע אביי שאמרו: הדרך ארוכה והצוותא בשומה".
ועד כאן חלקה הראשון והמבושם של האגדה הקצרה.
שרלוק הולמס הבבלי
חכם מפורסם שומע באקראי שיחת חולין בין גבר לאישה. הוא מבוהל מהמחשבות על החטאים שיחטאו השניים בעודם צועדים ארוכות באזור מבודד. אביי בוחר לעשות מעשה, הוא לוקח אחריות על הזוג ועוקב אחריהם במסעותיהם באחו הירוק והביצתי.
הברכה היפה ביותר בתלמוד
בפרידתם אומרים האיש והאישה זו לזה: "הדרך ארוכה והצוותא בשׂוּמה" (בארמית זה נשמע אפילו טוב יותר: "אורחין רחיקא וצוותין בסימא"). כה פשוט ויפה: צעדנו יחד כברת דרך קסומה.
על מה דיברו ומה עשו במהלך הדרך? האם הם רגילים ללכת יחד? הישובו להתראות? האם הם צעירים או מבוגרים (ואולי היא מבוגרת והוא צעיר או להיפך)? קשה להישאר אדישות ליופי הזה. המספר התלמודי, כדרכו, דוחף אותנו לחפש בתוכנו את התמונות המפורטות של הדרך הזוגית שהיא בו בזמן ארוכה ובשׂוּמה.
אני נוהגת לכתוב את הברכה הזו לחברות וחברים ביום נישואיהם, בתפילה לדרך משותפת שתאריך ימים ותרווה את הנפש.
אנטי-תזה לעקידת יצחק
גם בעקידת יצחק הולכים שניים יחד. גם הם משכימים לצאת לדרך. גם שתיקתם דוחקת בנו, הקוראות, להשלים את פרטי הסיפור. אברהם ויצחק הולכים שלושה ימים, והזוג הולך שלוש פרסות. אך מה רב המרחק בין שני הסיפורים שנשזרו בבהלת הרגע; סיפור העקידה מטיל מאכלת בין אב לבן, בין אישה לגברים של חייה - ובין אלוהים למאמיניו.
והסיפור שלנו? סיפור אנושי, יומיומי, של גבר ואישה שמתעקשים ללכת בשביל החיים. הם צועדים יחד באהבה, בכבוד ובלי לבקוע את נשמתם במשימות דתיות הרות גורל.
הגאולה של האחד היא אסונו של הזולת
פרידתם של הזוג שובת לב והיא שוברת את לבו של אביי המגלה שהוא נוכרי בעולמו, ועליו ללמוד לפרש מחדש את מציאות. את דמותו כחכם המושיע תמימים, עליו להמיר בחזותו הכעורה של מציצן-חשדן מלא מחשבות זימה. עדינותם של בני הזוג היא כאגם צלול בו נשקפת בבואתו בכיעורה וקטנותה.
בלי פרסום, בלי כתרים ובלי תורה. בני הזוג חיים את החיים עצמם בפשטות מלאת הדר. ואילו הוא, המלומד שמקדיש את חייו להתבוננות על נפש האדם ועל הסכנות הרובצות לפתחה, מציץ בחיים במקום לחיות אותם, ואפילו את זה הוא לא עושה כהלכה.
הפעם הוא דווקא הבין
בכאב מסיר אביי את מעטה השקר שעטף את חייו, ואומר: "אם מי ששונא אותי היה, לא היה יכול להעמיד את עצמו". ובמילים פחות שיריות: "אם זה היה קורה לי, אני לא הייתי עומד בניסיון".
אביי מבין שהחשדנות שגילה כלפי הזוג מעידה על מחשבות החטא שלו ולא שלהם. זה רגע חריף של גילוי עצמי, ואביי מתקשה להתמודד עם הכאב, והוא "הלך ותלה את עצמו בבריח הדלת".
אי אפשר לקבוע מסמרות פרשניים בדימויים (והדימוי גם משתנה בין כתבי היד של התלמוד). בזהירות אני רוצה להציע שאביי נועל את עצמו בבית כלא. הוא אומר לעצמו: אני הוא שחשוד על העריות, אני מסוכן. אין לי זכות להסתובב בשווקים ובשדות.
קולה של החמלה
לפעמים, ברגעי משבר, שולח התלמוד אל הגיבור המיוסר את "ההוא סבא" - דמות אגדית של זקן המושיט יד ומציע דרך מנחמת להתבונן על הסבל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". לאנשים גדולים יש יצרים גדולים, אומר הזקן לאביי, ומבקש "לנרמל" את הגילוי המכאיב.
אתה לא סוטה והם לא משונים, מסביר הזקן לאביי את המציאות האנושית המגוונת. לאנשים יוצרים יש יצרים גדולים. זה גורלך ולכן אתה לא תטייל לבד בשדה עם אישה, אבל אנשים אחרים יכולים להרשות לעצמם חוויות שכאלו.
אני לא אוהבת את הבחירה של המספר להגדיר את אביי כ"גדול" וממילא את הזוג המקסים כ"קטנים". אני חושבת שהמציאות הרבה יותר מעניינת מהשאלה הנדושה "מי גדול מחברו".
הלכה ואגדה
מדי פעם אני חושבת בצער על כך שאם בחור ישיבה ותלמידה בבית מדרש ליבראלי ילכו לרכוש תלמוד, די יהיה לכם בסט אחד; בחורי הישיבה לומדים (כמעט) רק הלכה, ובבתי המדרש הליבראליים לומדים (כמעט) רק אגדה, ועל כן יוכלו לתלוש את הדפים ולחלקם.
אלא שהיצירה התלמודית לא מתאימה עצמה לדיקטטורה של בתי המדרש בני זמננו, והיא שוזרת הלכה ואגדה בצורה כה יסודית, עד שפעמים קשה להגדיר אם טקסט מסוים הוא הלכה או אגדה. ההלכה והאגדה יוצרות רִ קמה למדנית ייחודית, והתרת החוטים שבין השניים היא מעשה אלים וטיפשי גם יחד.
והנה גם במעשה שלנו
האגדה על אביי והזוג הקסום מובאת במסכת סוכה, במסגרת הדיון ההלכתי ב"תיקון הגדול" שנעשה בבית המקדש בשמחת בית השואבה: "מה פירוש: 'תיקון גדול'?" שואלת הגמרא, ומציגה מסורת לפיה דווקא בימי שמחת בית השואבה, ובגלל הפעילות העולצת שנעשתה ביום זה – תיקנו בבית המקדש תיקון גדול והפרידו בין הנשים לגברים.
חברות, אשוב ואזכיר שמשמעות תיקון זה היא שבכל שאר ימות השנה לא הפרידו בבית המקדש בין נשים לגברים.
פעמים רבות בתלמוד הבבלי, וגם כאן, חותרת האגדה תחת הקביעות ההלכתיות שקדמו לה. ההלכה מספרת על נוהל הפרדה בין גברים לנשים, שתפקידו להילחם ביצר הרע, והאגדה מספרת שאין נוהל שמתאים לכולם. כל אחת מאתנו שונה, כל אחד והמקומות שבהם מתעוררים יצריו. כשאביי חשב שהוא יודע כיצד להגן על העולם מפני היצר הרע, הוא הבין שהוא לא מבין דבר.
חינוך טוב לחברוּת ולכבוד הדדי הוא התריס האמיתי בפני כל פורענות, ואין עוד מלבדו.
מצעד הגאווה
האגדה על אביי והזוג מבקשת ללמדנו צניעות ועדינות בהתבוננות על חיי הזולת ועל מיניותו. מאביי אני לומדת עד כמה עלינו להיות זהירות בבואנו לשפוט אחרות. ואם טעיתי לחשוב שאני באמת מבינה אישה אחרת, עלי לחשוד שאת בבואתי ראיתי במראה. אלוהים לא טבעה שני אנשים במטבע אחד, והזולת הוא לעולם ארץ לא נודעת.
אני מאחלת לכולנו שנחיה ונאהב בדרכים המיוחדות לכל אחת ואחד מאתנו, שנפסיק לשפוט את הזולת ושנזכה לחיי אהבה ארוכים ובשׂוּמים.
ומי שחייבת חיבור לפרשת השבוע
"לא תרצח".
ובבית המדרש של הטוקבקים
בטוקבק 98 מהשבוע שעבר כתב לי עמית: "אני אורתודוכסי שבאמת נהנה לקרוא מה שיש לך להגיד, (א) כי אני לא חושב שלתורה יש צורת פרשנות אחת ויחידה (ב) משהותי בארה"ב למדתי להכיר וריאציות שונות של היהדות... אבל הפעם נראה לי שהבאת רק חצי פרשנות של שנאת החינם... ירושלים עמדה במצור ועל פי המסורת עמדו לרשותה מאגרי מזון שיספיקו למספר שנים. הקנאים ששרפו את מחסני המזון כדי לדרבן למלחמה הביאו במו ידיהם את החורבן. אם זה לא סוג של שנאת חינם... אז מה כן?
"זו גם אחת הסיבות, אגב, שאני ממש לא תומך בדעותייך אבל בהחלט מסוגל לשמוע מה שיש לך להגיד בלי שטף קללות שנאמר על ידי 'דתיים יותר חזקים ממך', שאין לי מושג מי הרב שהתיר להם להתבטא ככה".
עמית יקר, תודה מיוחדת על האפשרות לחלוק בדברי תורה במתינות ומתוך ידע, ותודה על המילים הטובות. ובאשר לדבריך, ליריבויות בין היהודים לבין עצמם יכולה להיות אחריות מסוימת על משך המצור והעמידות של הקהילה במלחמה. אולי המצור היה ארוך יותר לולי שריפת מחסני המזון, אבל הבעיה היסודית הייתה בעיה של הנהגה שחשבה באופן מעוות, ושל מנהיגים מתונים שלא לקחו אחריות.
בדבריי אלה אני לא תוקפת את חז"ל, אלא מצטרפת לעמדתם מהימים שלאחר כישלון מרד זה, ובוודאי לאחר כישלון מרד בר-כוכבא. מנהיגות פוליטית מתונה והנמכת להבות המשיחיוּת הן התשובה, והלוואי שנלמד זאת.
שבת שלום!
לכל הטורים של רוחמה וייס
לפנייה לכתב/ת 
