אלוהים הוא באמת חבר דמיוני
כמו אנשים שנולדו בין כתלי בית כלא, אנחנו חיים בשבי החושים, כלואים בין קירות המציאות שהם כופים עלינו. אין לנו שום יכולת להבין את מהותו של אלוהים, ולכן אנו מנסים להתקרב להבנה באמצעות הדמיון המשחרר אותנו ממגבלותינו. מי שלא רוצה להתחבר ל"חבר הדמיוני", מוזמן להישאר בכלא
"חבר דמיוני". כך נוהגים אתאיסטים רבים לכנות את אלוהים, מתוך זלזול במאמינים והשוואתם לילדים קטנים שאינם מבדילים בין דמיון למציאות. נניח לרגע בצד את הזלזול, שמעיד על יוהרתם של אותם אתאיסטים יותר מאשר על אלה שהוא מופנה כלפיהם. למעשה, כשחושבים על כך, יש אמת בדבריהם – אלוהים הוא אכן "חבר דמיוני", אבל לא במובן שהם מתכוונים אליו.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"הנך אחד בכל דמיונות", נאמר בשיר הייחוד, שנכתב בידי חוג חסידי אשכנז ונוהגים לזמרו כל שבת בסוף תפילת שחרית. פירושה של אמירה זו הוא שהאדם מדמיין את ה' בדרכים שונות, אולם למרות ההבדלים ביניהן כולן מתייחסות לאותו אל אחד.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- מחז"ל ועד הפמיניזם: המהפכות הגדולות של היהדות/ פרופ' רוחמה וייס
- הבילוי האולטימטיבי: טשולנט בלילות חמישי
- כבר לא "סוג ב'": החרדים רוצים להיות אקדמאים
כוח הדמיון, או "הכוח המדמה" כפי שהוא נקרא בימי הביניים, נחשב לכלי הכרחי לצורך התקרבות אל ה'. הנבואה - המדרגה הגבוהה ביותר - מושגת בעיקר באמצעות כוח הדמיון של הנביא. ככל שדמיונו של אדם מפותח יותר, כך הפוטנציאל הנבואי שלו גדול יותר.
מדוע לא די בשכל כדי להבין את אלוהים?
ככל שמדובר במושגים מופשטים יותר, כך אנו נדרשים לכלים דמיוניים כדי שנוכל להבין אותם. כך למשל אנו מתארים לעצמנו את האטומים, האלקטרונים והמולקולות כמו כדורים המסתובבים אחד סביב השני, למרות שבאמת הם אינם כאלה. כשאנו משתמשים במחשב, אנו מתייחסים לקבצים ולמידע שבתוכו כאל עצמים ממשיים שאפשר לגזור, להדביק, להעביר מתיקייה לתיקייה וכדומה, למרות שהתהליכים האמיתיים שמתרחשים במחשב שונים מדימוי זה.
הדמיון עוזר לנו לקרב להבנתנו את המציאות הזרה לנו, באמצעות אנלוגיה לדברים מוכרים יותר. הוא הדין אפוא גם לגבי אלוהים: אין לנו שום יכולת להבין את מהותו, ולכן אנו מנסים להתקרב להבנה באמצעות הדמיון המתאר את אלוהים כמלך, אב, בורא, כוח עליון או כל דימוי אחר, מגושם או מופשט ככל שיהיה. הדמיון הוא זה שמאפשר לנו אחיזה בבלתי נתפס.
אבל יש בדמיון מעבר לזה: אפשר להתייחס אל הדמיון כאל צייר המצייר ציורים תלושים מהמציאות, וממילא לשלול את יצירותיו כ"לא אמיתיות", אבל אפשר גם להתייחס אליו אחרת. הדמיון יכול להיחשב לסוג של חוש מיוחד, הצופה אל מרחבים בלתי מוגבלים שמעבר לתמונת העולם שיוצרים החושים הרגילים. אותם מרחבים הנם אמיתיים לא פחות מהמציאות שאנו תופסים באמצעות העיניים, האוזניים והמישוש; הם פשוט נבדלים מאתנו.
החיים בכלא
תארו לעצמכם קבוצת אנשים שנולדו וגדלו בבית כלא. מבחינתם, הקירות האפורים הם כל העולם, ולא קיים דבר מעבר להם. אולם מדי פעם מצליחים כמה מאותם אנשים להשיג הצצה חטופה דרך סדק בקיר או מעל חומות הכלא, במרחבים שמשתרעים מעבר לו; או אז הם מספרים סיפורים מלאי התפעלות על שמיים כחולים ואור שמש, על שדות ירוקים ויערות פורחים, על ערים ואנשים וחיות. אין להם דרך להגיע לאותם מקומות, או להראות אותם למי שלא זכו להציץ מעבר לחומות הכלא, אבל זה לא הופך את אותם מקומות לאמיתיים פחות.
כמו אותם אנשים, כך גם אנחנו גדלים בשבי החושים, כלואים בין קירות המציאות שהם כופים עלינו. אי אפשר להתעלם מהמציאות החושית, כפי שלא ניתן להתעלם מקירות הכלא. אולם נוכחותה הלוחצת איננה שוללת את קיומה של מציאות שמעבר לה, ואינה מונעת מאיתנו לצפות באמצעות דמיוננו באותה מציאות חסרת גבולות. התשוקה הגדולה לסיפורים ואגדות המשותפת הן לילדים קטנים והן למבוגרים, מבטאת את השאיפה לפרוש כנפיים ולהמריא מעל לחומות המציאות, אל המרחבים שמעבר לה.
הציניקנים יכולים לגחך כאוות נפשם, לזלזל ב"בעלי הדמיון" ולפטור את חזונותיהם כלא יותר מהבלים ומשאלות לב. מבחינתם, כל מה שלא ניתן למשש כמו קירות הכלא, או לטעום כמו הלחם העבש שמגישים שם, לא קיים באמת. אבל אלה שזכו למתנת הדמיון ואינם נופלים במלכודת הציניות והיאוש, יודעים שלהיות אסיר לא מחייב לקבל את קיומו של הכלא כמציאות היחידה. הם יודעים שיש יותר מזה.
החושים אינם מלמדים אותנו על המציאות האמיתית, אלא מסתירים אותה מעינינו; הדמיון הוא זה שמקרב אותנו לאמת. כלשון הפתגם: ההיגיון מוביל אותך מ-A ל-B, הדמיון יכול להוביל אותך לכל מקום.
אז כן, אלוהים הוא "החבר הדמיוני" שלנו, זה שקיים מעבר למציאות הארצית הנתפסת בחושים, זה שניתן להתחבר אליו רק באמצעות מעוף הדמיון המשחרר אותנו ממגבלותינו. מי שלא רוצה להתחבר אליו, מוזמן להישאר בכלא.
לפנייה לכתב/ת 
