פגישה ראשונה - בחדר המיטות: התיעוד המקיף של חתונות יהודיות
באוקראינה היה החתן מתגנב לריקוד כשר עם הכלה לאחר שטבלה במקווה, בעירק נמשכו האירוסין שנה שלמה, באיראן היו חתונות שנמשכו שבוע, ובג'רבה "אסור היה לכלה לצאת מביתה עד יום החתונה". בראשית שנות ה-40החל תיעוד מרתק של מנהגי חתונות בעדות ישראל, והוא נשמר עד היום בספרייה הלאומית
"מי מזווג זיווגים בעדתך? (שדכן, הורים, שכנים, מלמד, קשרי אהבה)", הייתה השאלה הראשונה ב"שאלון חתונה" שהפיצה בינואר 1947 המחלקה לפולקלור של החברה העברית ל"ידע-עם". על שאלה זו (ו-32 נוספות) התבקשו לענות עשרות עולים יהודים "בכתב ברור, בדיו, בצד אחד של הגיליון". התשובות שהתקבלו מרכיבות פסיפס עשיר של מנהגי עדות ישראל בתפוצות, והן שמורות בשאלון המלא בספרייה הלאומית.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
.jpg){kind=small}
בעוד מלחמת העולם השנייה משתוללת בשיא כוחה ונראה שמכונת המלחמה הנאצית בלתי ניתנת לעצירה, הקים בשנת 1942 החוקר יום-טוב לוינסקי את החברה העברית ל"ידע-עם", על מנת לתעד ולשמר עבור הדורות הבאים את מסורות הפולקלור היהודי בתפוצות ובארץ.
קראו עוד בערוץ היהדות :
בינואר 1947 חילקו מאות פעילי החברה שאלוני חתונה, במטרה להרכיב תמונה רחבה ככל הניתן של מנהגי החתונה הנהוגים בכל עם ישראל. לא מעט מאותם שאלונים מולאו על ידי נערות ונערים שראיינו את הוריהם וסביהם; הצעירים סיפקו את העברית, והמבוגרים – את הסיפורים. התשובות שנשלחו משקפות חלק חשוב מאין כמותו של ההיסטוריה היהודית: כיצד מתחתנים יהודים בקהילות שונות בתפוצות?
יפרח גליבטר מכפר גבתון היה בן 17 כשנשלח השאלון אל בֵּיתו. למרות גילו הצעיר והעובדה שהיה צבר מלידה, הושיב יפרח העקשן את סבתו (שפרה) ואמו (בלה) וראיין אותן על מנהגי חתונות באוקראינה ובפולניה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. יפרח הבהיר כבר בהתחלה שאין הוא מתאר חתונה מסוימת, היות ש"לכל חתונה וחתונה היה מהלך קבוע ומתוכנן, מלא פרטים ודקדוקים".
השדכן היה מזווג הזיווגים המרכזי של התקופה: הוא איתר בנות ובנים שהגיעו לפרקם, וזיווג לפי ראות עיניו בין נערה ממשפחת פלוני לנער ממשפחת אלמוני.
הטקסט מתאר שדכן שמהלכו חלקלק ודבש נוטף משפתיו. להורי החתן סיפר "על ערך הכלה, יפיה וטוּבה, צניעותה וטהרתה", כשבמקביל קנה את לב הורי הכלה עם תיאורים של החתן כ"למדן גדול, מופלג בתורה".
שעה שהסכימו הצדדים לשידוך, הפגיש השדכן בין המשפחות: לאדוקים ייעד פגישה בבית הכנסת, לאדוקים פחות – פגישה בבית החתן או הכלה.
לאחר סידור העניינים הפרוצדורליים, נגמר תפקיד השדכן. עתה הגיע תורן של המשפחות לערוך משתה שבו יוכרזו האירוסין של ילדיהן. מדובר היה באירוע משמעותי יותר מחגיגה רגילה, ובני הקהילה כולה היו מתייחסים אל המשתה כאל "חתונה בזעיר אנפין", ומכבדים את הזוג המיועד בנוכחותם ובמתנות.
בתקופה שבה שירותי הדואר לא עבדו כסדרם (גם זה קצת כמו היום, בעצם), היה שמש העיירה עובר בין הבתים, ומדביק מודעות הזמנה על דלתות הבתים.
ביום החתונה הייתה תזמורת כלייזמרים מלווה את כניסת האורחים לאולם. כשהתיישבו כל האורחים, עלה הבדחן לבדר את האורחים. בשלב מסוים, החל לספר על מר גורלה ועל העובדה שהמזל ניתן משמיים. הכלה, שהוכרעה על ידי מילותיו או על ידי הצום שהוטל עליה ועל החתן, הייתה פורצת בבכי יחד עם חברותיה. בשלב זה עזב הבדחן את האולם. הגיעה עת החופה.
זו לא הדרך היחידה לערוך חתונה בפולניה. בשאלון שמילאה שבע פרמן, ילידת העיירה קרינקי שבפולין, נחשף ההווי הפרולטרי והסוציאליסטי של יהודי האזור:
"המקום היחיד שהיה משמש לחתונות בעיירה היה הפונדק של שינקייר שהיה עומד ברחבת השוק שבמרכז העיירה", היא מספרת. בעיירת הפועלים הקטנה נפלה האחריות על ריהוט הפונדק בערב החתונה, על החברות והחברים של בני הזוג. חברותיה של הכלה היו פורסות מחצלות על הרצפה, וטורחות להשיג מבעוד מועד את הכיסא המהודר היחיד בעיירה, בעוד חבריו של החתן היו מפזרים פרחים ברחבי האולם – כשהצבע האדום היה האהוב ביותר (כיאה לפועלים גאים).
"בראש כל השמחה היתה הדאגה להופעת התזמורת המפורסמת בעיירה, שבראשה עמד משה קריינעס, שהיה עסוק יותר בענייני מסחר מאשר בנגינה. משמאלו עמד ישראל לדמן עם חצוצרתו המבריקה, ושמואל אקרונס המנגן השני בכינור, שהיה מנמנם רוב זמנו והכינור מנגן מאליו".
כאן, בעיירת הפועלים העליזה, היה הבדחן עסוק באמת ובתמים בבדיחות - ורק בהן. הרבה יין זרם אז, ומיד עם תום טקס החופה והקידושין היה הבדחן חוזר ומקפץ בין החתן והכלה, ושולח הקנטות ועקיצות לבעל בית החרושת שלא יכול היה אלא לחייך במבוכה בחליפה הנאה והמגוהצת שלו.
את השאלון מסיימת שבע פרמן בדרישה סוציאליסטית למהדרין, וקובעת ש"כל דבר שייפסל - נא להחזיר!"
מרדכי בוקעי סיפר לאחד מעובדי המחלקה לפולקלור על מנהגי יהדות עיראק. "אם בחור רוצה את הבחורה", סיפר הנער בן ה-14, "הוא שולח את השמש של בית הכנסת לבית הכלה".
במידה והסכימה משפחת הכלה להמשיך עם העניין, יצאו הבחור והבחורה לבדם למפגש היכרות "כשיש להם פנאי". מרדכי הצעיר סיפר שהזוג היה יוצא לטיול, רואה סרט בסינמה או הולך לשוק לאכול קינוח מתוק.
כמעט שנה שלמה עוברת בין ההחלטה להתארס ובין החתונה עצמה, זמן שמנוצל להיכרות טובה יותר, וגם כדי לחקור את החתן והכלה המיועדים לגבי אופיים והליכותיהם.
כמו בפולין, גם בבגדד עלה החתן לתורה בשבת שלפני החתונה. אולם שם, בעיראק, לא זרקו הנשים דברי מתיקה הישר אל ראשו, אלא פיזרו מי קולון על הגברים היוצאים מבית הכנסת.
החתונה עצמה התקיימה על פי רוב בבית החתן או הכלה, אליו הגיע החכם שביצע את טקס החופה והקידושין. לא נמצא כאן שום זכר לבדחן, אבל גם לא בטוח שצריך אותו בשביל לשמוח – כפי שממשיך מרדכי ומספר, כוסות עראק הושקו באוויר, עוגיות עשויות קמח, בצק וסוכר נאכלו לרוב, וכמנה עיקרית מוגש מאכל מופלא הנקרא שֻוֶה (אורז עם עוף).
מיטרה נוסרתי העבירה את שנות ילדותה בטהרן. שנים אחרי שעלתה ארצה, בגיל 20, זכרה היטב כיצד התאפיינו עניינים מסוג זה בחשאיות עילאית בקרב יהדות טהרן: היו אלה ההורים שמצאו שידוך ראוי לבנם או בתם. במידה ולא הצליחו בכך, היו פונים אל הנשים השוטפות "במקלחות ציבוריות".
לפני החתונה היו עורכות שתי המשפחות מסיבה רק לנשים, ובה היו דואגות לטפח ולהכין את הכלה לערב חגה. לאחר מכן, נערך טקס החינה המופרד לגברים ולנשים, שבו היו מורחים את החינה על כפות ידיהם של בני הזוג.
מיטרה מספר כי "היו חתונות של עשירים שנמשכו גם שבוע." באותן חתונות היו מקימים בני המשפחה מיני-תיאטראות, שבהם היה הבדחן "מורח את פניו בפחם שחור, ומשחק תפקיד של האדם המצחיק והאידיוט". לפעמים היה מופיע בפני הנשים והגברים בנפרד, ולפעמים הנשים היו רק מקשיבות.
אבל ללא ספק, העובדה המדהימה ביותר היא שהזוג המיועד לא היה מתראה באף פגישה מקדימה. רק בסוף החתונה – בדרך אל חדר הכלולות – נפגשו הנשואים הטריים, "ולפעמים אפילו היה חושך בחדר, ורק בבוקר לאחר המעשה החתן והכלה היו רואים אחד את פני השני".
בג'רבה שבתונסיה היו נחפזים לחתן את הצעירות והצעירים. הגילאים לחתונה נעו בין 9 ל-15 לנערה ובין 13 עד (מקסימום) 18 לנער.
אפרים בן חדד, בן הקהילה שענה על השאלון, הוסיף ש"יחידים נהגו לערוך מסיבה גדולה לבניהם שהגיעו לגיל י"ג שנים – זו הייתה גם מסיבת בר מצווה וגם מסיבת חתונה".
משפחות הקהילה לא נהגו להיעזר בשדכן, אלא לסכם בעצמן עוד לפני לידת הבן או הבת למי יינשאו כשתגיע העת. כך יצא שבני זוג מיועדים הכירו את המיועד או המיועדת להם עוד מילדותם.
כמו בטהרן, גם בג'רבה אסור היה לחתן לפגוש את הכלה כל תקופת האירוסין, "אפילו פגישה מקרית ברחוב". האמת שתכנונים מוקדמים לא היו נחוצים היות ש"לכלה אסור לצאת בכלל מביתה במשך תקופת האירוסין עד יום החתונה, חוץ מביקורים אצל קרובותיה בלילה".
מספר ימים לפני החתונה הגיעה הקוסמטיקאית, שנראה "מייפה". היא הייתה אחראית לקשט את ידיה של הכלה בחינה. לאחר הכנות קפדניות (הכוללות קשירת ידיה של הכלה למשך יומיים וטבילה במקווה ביום השלישי), הגיע יום החופה.
היה זה יום מנוחה לכלה, יום שבו הייתה משפחתה אחראית להכנות הסופיות לחתונה. לקראת הצהריים יצאה הכלה בראש תהלוכה ארוכה, כשסוכריות נזרקו לכל כיוון. כשהגיעה הכלה לבית החתן, שפך החתן כד מים לזכר חורבן המקדש. מסיבת החתונה גם היא נמשכה (איך לא?) שבעה ימים שלמים.
התיעוד העשיר והמרתק של מנהגי חתונה בקהילות יהודיות ברחבי העולם חושף לא רק את המגוון העצום וההבדלים בין ארץ לארץ, אלא גם את המנהגים העשירים והשונים המתקיימים בתוך קהילות שונות באותה הארץ עצמה. או, כפי שסיפרה נעמי אילוז מנתניה: "אצל המרוקאים זה מחולק לפי העדות שבתוכם... וכך המנהגים משתנים ממקום למקום".
- שאלון החתונה, כמו גם כל שאר ארכיון החברה העברית לידע-עם שמור בספרייה הלאומית, וזמין בקישור
.
לפנייה לכתב/ת 
