המטפחת כמשל: הדתיות שנותנות צורה לצעקה
יעל בוכבינדר-שמעוני נוגעת בדילמות שטומן בחובו עולם התורה הנשי, נוגה גרינברג מצלמת את הקודש בתוך החול - ומיצג כיסוי הראש של יעל הורן-דנינו לא משאיר אף אחד אדיש: "סטודיו משלך" - גילדת האומניות הראשון בהיסטוריה של היהדות הדתית - מעלה את תערוכת "צאנה וראינה". "יש חומת ברזל קשה לחדירה שהצלחנו לסדוק", אומרת היוזמת
"כיסוי ראש זאת מסירות נפש. הייתי יושבת בבקרים ומרגישה כאילו אני חונקת את עצמי. ממש. מקריבה את עצמי. זה הקורבן שלי": וידאו ארט שיצרה יעל הורן-דנינו, אומנית דתייה (החובשת כיסוי ראש), מצליח לדבר את קולן של הנשים הדתיות שפחות נשמע בסוגיה שנדמית ברורה מאליה למתבונן מבחוץ – אך קורע לא פעם את המתבוננת מבפנים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
היצירה שלה מצטרפת לאלו של 24 אומניות דתיות מכל הספקטרום הדתי על גווניו באחת התערוכות המסקרנות יותר, שנעה בין הקודש לחול ובין המגדר למגזר. "צאנה וראינה" – על שם הטקסט הנשי-הדתי שיצא לפני 400 שנה בדיוק באירופה – מוצגת בחלל היפיפה של המוזיאון לאומנות עין חרוד, והיא מרגשת גם בגלל היצירות, אבל קודם כול בגלל המציגות. אלו מאתגרות מחדש את השיח על האישה וחוויותיה בעולם הדתי, שעד לפני שנים ספורות לא ממש ספר את האומנות הנשית הדתית, אם בכלל.
עוד תרבות בערוץ היהדות :
- דוקו: סרט רע: החסידים לשעבר משלמים את המחיר
- קליפ: צמרמורת בישיבה: שבת היום לה'
- פרוזה: מה קורה בברוקלין? הספר שחושף תככים ומזימות
- תערוכה: ממזרים חסרי מנוח: הבעיה השקופה של ישראל
- שיר: "מי באש": האזינו לתפילה של לאונרד כהן
- אופנה: חדש על המסלול (בבית הכנסת): היריד החברתי
- ביוגרפיה: פינת קרליבך: הרבי שהפחיד את הרבנים
- עיון: החסיד הגדול מכולם: האדמו"ר שתבע את אלוהים
- מאש-אפ: כך תישארו בעניינים בחתונה דתית: כל הלהיטים - בשתי דקות
- אלבום: אברהם פריד מדבר בישראלית
כל האומניות והיוצרות שבתערוכה חברות בגילדת "סטודיו משלך" - המאגד אומניות דתיות וחרדיות בירושלים, שהקימו סצנה מסקרנת וייחודית משלהן.
מצווה באמצע החיים
אחת היוצרות המסקרנות - שמציגה את אחת היצירות היותר מסקרנות בתערוכה - היא יעל הורן-דנינו, בוגרת "מוסררה", שחיה באוטובוס דו-מפרקי ביישוב קטנטן. בסוגיית כיסוי הראש היא עסקה במשך לא פחות מארבע שנים.
"כיסוי ראש זו מצווה שבאה באמצע החיים, כשאתה כבר אדם חושב", היא אומרת. "אנשים שמגיעים מבית דתי שומרים שבת ושומרים כשרות ברמה כזו או אחרת, כמצוות שהורגלו בהן מגיל אפס. ואז מגיעה מצווה באמצע החיים שהיא קשה, שהיא משנה את הנראוּת שלך, ויש כאלו שבוחרות לעשות את זה כך ויש אחרת. ולכל אחת יש נימוקים מאוד מעניינים סביב ההחלטה".
הורן-דנינו החלה את העבודה על הווידאו-ארט עוד בטרם נישאה, ולאחר הנישואים חזרה שוב לראיונות ולתיעוד, הפעם מנקודת מבט אישית ומעורבת בהרבה יותר. "לי מאוד קשה לכסות את כל השיער. השיער שלי הוא משהו שמאוד חשוב לי והיה חלק ממני כל השנים... אני מסתכלת על עצמי במראה וקשה לי. כל יום מחדש זה מאבק... זה מבאס. לגמרי", אומרת אחת המרואיינות.
"הרושם הראשוני שלי, ובעצם של רוב האנשים הוא ברור מאליו: שאישה דתייה מכסה את שערה כי היא דתייה. בסופו של דבר, זה לא בדיוק ככה. זה נולד ממחשבה ומשיח פנימי, ולא מתוך ציות עיוור לכללים", אומרת יעל.
לומדת תורה: יצירה זהירה למהפכה זהירה
השער של "צאנה וראינה" - יצירתה של יעל בוכבינדר-שמעוני, ששמה כשם התערוכה - הוא דוגמה מתבקשת לחשיבותו של קול האומניות, שהיה מושתק עד לא מזמן; יצירה שמאתגרת את השיח סביב לימוד תורה לנשים מאז ימי הגמרא ועד ימינו אנו.
בוכבינדר-שמעוני עוסקת רבות במוטיב השער בעבודותיה, והיא מספרת כי "העבודה הזו היא חלק מסדרה שהתחלתי בשנה ב' בבצלאל ואני מפתחת שנים. כבר אז התעוררה בי התודעה שיש עולם שלם של דימויים בספרים היהודיים שהם ממקור נוצרי, כי נוצרו בעידן שבו לא היו אומנים יהודים. אני קוראת להם 'התת-מודע החזותי של לומדי התורה'. מי שלומד גמרא והלכה יודע שבכל בתי הכנסת תמצאו אותם על שער הספרים. הרעיון הוא קודם כול להציף את אותם דימויים".
לדבריה, הבחירה בשם התערוכה "צאנה וראינה" (עיבוד של סיפורי התורה ומדרשים לשפת היידיש כדי שיובן בקרב הנשים) עוררה אי-נחת בקרב חלק מהאומניות, שראו בזה כותרת המנציחה את נחיתותה של האישה היהודית באשכנז, שלא ידעה עברית או ארמית ונידונה להכיר את העולם התורני דרך ספר זה. "הספר הוא לכאורה סמל לאישה הגלותית, הלא-מצליחה וה'לא-יודעת'. ישבתי לקרוא את הספר וגיליתי שהוא הרבה יותר רציני ומעמיק ממה שחשבתי".
זה היה הטריגר ליצירה שלה: לכאורה - כריכה מסורתית של הספר, למעשה - אמירה על מקומן של הנשים ומקומה של היהדות: על גב הספר המבקש מנשים לצאת ולראות מעמידה בוכבינדר-שמעוני שתי נשים מכוסות פנים. האחת מוכרת מהדימוי הנוצרי הרווח ליהודה בגלות וניצחון והנצרות. השנייה היא האומנית עצמה, בעיניים מכוסות, מול נרות השבת - הדהוד לפוסטרים החב"דיים. "שתי הנשים הן תוספת שלי לאחד משערי הדפוס המוקדמים של הספר", היא אומרת.
"גם בדימוי הוויזואלי יש פה שני כיוונים: יש את העיניים מכוסות לצד הכיסוי. הבחירה לא לראות, הבחירה לכסות, היא גם בחירה בניגוד לדימוי של הכפייה. זאת בחירה שמייצרת בעיניי קדושה. העבודה בעצם מנסה לגעת בשאלות של כיסוי ועיוורון על צדדיו החיוביים והשליליים בלי לנקוט עמדה.
בוכבינדר-שמעוני מוכרת בציבור הדתי כתלמידת חכמים העוסקת בהלכה. "המהפכה של לימוד תורה לנשים היא עדיין מאוד זהירה", היא אומרת. "יש בה המון שאלות והסתייגות למרות שהיא נוכחת בחיינו ואנחנו כבר יכולות לקרוא לעצמנו את פרשת השבוע. ועדיין הנושא רחוק מלהיות פטור.
"עולם התורה נפתח לנשים, אבל לא ברור לרבות מהן למה הן נכנסות. לא ברור תמיד מה בחירה ומה תוצאה של כוח... אני לא יכולה להיות נחרצת. בכל השיח הנשי אני במקום שהוא מגומגם בכוונה, כי לפעמים אני רואה את זה כך ולפעמים אחרת. האפקט החזותי מאפשר להנכיח את שני הצדדים בו-זמנית. חברה אמרה לי שציירתי את הנשים במיקום של שחלות, פרופסור לספרות נתנה פרשנות מאוד חד-צדדית, ונשים דתיות שפגשו ביצירה ראו בה דברים אחרים. כל אחד מרגיש שהוא גילה את הסוד שאחרים לא ראו".
"מעשה מרכבה" במצלמה
לצלם "סעודה שלישית", זה מה שעשתה נוגה גרינברג, אומנית חרדית, חוזרת בתשובה, שנעה על התפר הדק שבין אומנות לקדושה ובין חומר לרוח. החזרה בתשובה שלה התרחשה תוך כדי לימודי האומנות בבצלאל, במה שהיא מכנה "התנגשות לכאורה בלתי נמנעת בין האומנות לאורח החיים שבו בחרתי, אבל שם גם למדתי עם עצמי איך יצירה מתיישבת עם אמונה".
גרינברג, צלמת במקצועה ואם לשלושה, עוסקת בעבודותיה האומנותיות במקום שבו עדשת המצלמה (החומר) פוגשת את הקדוש והרוחני. "פרויקט הסיום שלי בבצלאל היה 'איך דורשים מעשה מרכבה ביחיד?' מעשה המרכבה זה בעצם הגשמה ויזואלית של האלוקי, דבר שהוא לכאורה אסור, ועם זאת נוכח. אני מרגישה שבזה עוסק הצילום: בהגשמה ובתפיסה של רוחניות. הוא מלקט התגלמות של ניצוצות מלמעלה ברגעים הקטנים, לפעמים בנמוך, בלכלוך, ומחבר בין שמיים וארץ".
ובכל זאת, איך אפשר לתפוס צילום של שבת כשלא מצלמים בשבת?
"מסכימה שיש פה כשל מובנה גם של הזמן וגם של הנושא. זה בלתי אפשרי. אי אפשר לתאר זמן באמצעים ויזואליים, במיוחד כשאסור בזמן כזה לצלם בכלל. אבל הניחוח של הזמן הזה, מבחינתי, לא מתחיל ונגמר באותו פרק זמן. המהות של השבת בשבילי מקרינה על שאר השבוע. המקום של שיא הקודש לפני המעבר לחול - מבטא את כל העשייה האומנותית שלי.
"בעידן של המצאת הצילום התייחסו אליו כאל פלא. לספר הצילום הראשון קראו 'עפרונו של הטבע'. הפלא הזה לא עבר לי. יש פה בעיניי יכולת לתפוס משהו שלא נראה לעין בלי המיסוך של המצלמה". גרינברג מצלמת במצלמת פילמים פשוטה, שרוטה וחבוטה, ומפתחת בעצמה את התמונות. המראה שנלכד בחומר הוא המקום שממנו היא יוצרת.
יצירות חבויות שנולדות על השולחן במטבח
אחד הדברים שחזרו כחוט מקשר בשיחות עם נשים צעירות, אימהות, אומניות - היה הקושי. הקושי ליצור במגזר שלא מעריך אומנות ולא צורך אותה לצד הקושי ללדת ילדים וגם יצירות, כמעט בה בעת. כולן מספרות שאלמלא "סטודיו משלך" (אכן פרפרזה על "חדר משלך" של וירג'יניה וולף) היו סיכוייהן ליצור ולשרוד כיוצרות קלושים עד בלתי אפשריים בעולם האומנות הישראלי, הסגור והמכונס בתוך עצמו.
הגילדה משמשת עבורן לא רק חלל עבודה, אלא מקום מפגש ותמיכה וסיעור מוחות הדדי. "לכל אומן שיוצא מבצלאל, בין אם הוא חילוני, חרדי, אישה או גבר, הקושי הוא עצום", אומרת גרינברג, "לכן צריך את הקבוצה וההרכב. החוויה בסטודיו היא קודם כול במפגש עם אומניות שמתמודדות עם אתגרים דומים. אלו אותן השאלות ואותם הקונפליקטים".
גם הורן-דנינו רואה בקבוצה קרש הצלה. "קודם כול, ציפי (מזרחי, יוזמת הקבוצה. ט"פ) הייתה המורה שלי באולפנה. היא גרמה לי להתאהב באומנות ולבחור בזה כעיסוק בחיי. יש המון פסימיות שקיבלתי מהמורים שלי, יש צורך להוציא כל הזמן המון אנרגיות ללא שום רווח כלשהו בצידן. ציפי לא יכולה להבטיח שאצליח, אבל היא נותנת לי את המקפצה. אף אחד לא הבטיח לי להיכנס לתערוכה, למשל, אבל קיבלתי ריאיון עם דבורה ליס, אוצרת התערוכה לצד פרופ' חיים מאור, והשלב הבא כבר תלוי בי וביכולותיי".
מזרחי, שהבייבי האומנותי שלה מחולל מהפכה של ממש בשדה האומנות הדתי, מבקשת לסדוק את חומות סצנת האומנות הישראלית, שמתנהלת על פי רוב כקליקה סגורה. "אנחנו מאוד חריגות. זה שדה שסגור באופן כללי. ועל אף שאנחנו ממש לא מייצרות אומנות דתית, אלא אומנות נשית, יש חומת ברזל קשה לחדירה. את החומה הזו הצלחנו לסדוק. יש הכרה בחשיבות של היצירות שלנו ובמיזם עצמו, וגופים כמו המשכן בעין חרוד או אוניברסיטת בן-גוריון מתעניינים פתאום באומניות וביצירות.
"אישית, הגעתי למיזם דרך עבודת מחקר לקראת דוקטורט על אומניות דתיות, וכשהתחלתי לראיין אותן נשבר לי הלב. כל יצירה נשית אחרת שלהן דרך הגוף לא תפצה אותן על העולם השלם שהן בוראות על השולחן במטבח באמצע הלילה, ואין איש רואה. הבדידות והמאבק הכי קשים, וכך נולד בעצם הסטודיו היחיד לאומניות דתיות. ויש כאן הכול: דתיות, חרדיות, גיורות, חוזרות בתשובה, דתל"שיות ואפילו אומנית קונסרבטיבית. כולן מתמודדות עם אתגרים מאוד לא פשוטים של משפחה ויצירה, רק שהן עושות את זה יחד".
