"כשהילדים שלכם ישירו מה נשתנה, אני אתכווץ"
"בדיוק בזמן של בדיקת חמץ, הערב, נגיע לכותל הכמעט-ריק מאנשים, מפתקים ומבקשות. ושם אני אכעס עליך, אלוהים. אני אשרף מזעם ואבכה לך בו זמנית שתחצה את הים-סוף הפרטי שלנו. ומחר, בליל הסדר, תתהפך לי הבטן הריקה, החלולה, מול הילדים שלכם. אם אתם עתידים לחגוג עם אנשים כמוני, כדאי שתעשו הכנה לסדר"
ליל הסדר מתקרב ומביא אתו תחושות קשות. סיר הלחץ המשפחתי שהחגים מזמנים, שוב הופך לי את הבטן. זו אותה הבטן הריקה, החלולה, זו שלא עומדת בציפיות שלכם. וגם שלי. כבר שבע שנים שהיא לא מגשימה את ייעודה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
כשיעל תדליק שישה נרות, על כל אחד מצאצאיה, וכאשר שירלי תלטף את הבטן התפוחה שלה; וכשהילדים של מיכל ושגיא יעמדו בהמוניהם על הכיסאות ויזייפו בגרון ניחר את "מה נשתנה" - אני אשב שם ואתכווץ, ואתכווץ, ואתכווץ.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- פאודה, מאחוריך: כך נראה חילוץ של יהודייה מכפר ערבי
- משרד המשפטים: בוחנים צעדים פליליים נגד הרב הראשי יצחק יוסף
- מיוחד ל-ynet: אתם שאלתם - הרב דוד לאו עונה לפסח
וכמה שלא אכין את עצמי, אנשום עמוק, אעשה הכנות עם שי שלי, אעטה את המסכה של "הכול בסדר טודו-בום", זה יכאב לי. אני לא רעה. אני רוצה כל כך לשמוח בשמחתם של אחרים. של גיסותיי, של חברותיי, והרי הן לא אשמות בחסך האישי שלי, שלנו. אז למה אני נעשית כזאת קוצנית ברגעים הדרמטיים האלה?
הפיל הלבן על שולחן הסדר
שנתיים שהצלחנו להתחמק מהתורנות הזאת של "ליל הסדר עם המשפחה שלו". אבל השנה אמא שלו ממש ביקשה, והבטיחה את החדר עם השירותים הצמודים. ומה נשתנה? באמת, מה? איך זה שעוד שנה חלפה, כולן מתקדמות, הרות, יולדות, מניקות, ורק אצלנו דבר לא השתנה?
ואני כבר יודעת שהפיל הלבן יהיה בחדר, על שולחן הסדר. מונח לו שם בין הזרוע לכרפס. וכמה שלא ישתדלו להתעלם מנוכחותו, הוא יסתיר לי את הנוף.
ושי שלי. השותף, החבר לצרה, שצריך להיות חזק בשביל שנינו ולנחם אותי בכל מצב אפילו שלפעמים גם הלב שלו נשרף מבפנים, שצריך תמיד להיות בכוננות ספיגה והגנה גם יחד. בלילה הזה רק שנינו פה. לבד. בלי התמיכה של שאר הזוגות "במצבנו", ואני יודעת כמה קשה לו. הוא נקרע בין הרצון להיות עם האחיינים שלו ועם המשפחה, לבין הרצון להיות איתי, להיות העוגן שלא נשבר לידי. אני יודעת שגם הוא חש צביטה בלב בזמן שהילדים שרים "מה נשתנה", אבל הוא חייב להיות יציב בשבילי. שי בוחר בריצה כדי לפרוק דרכה את תסכוליו. אני בוחרת במחברת - ובדמעות.
הערב שוב נלך לכותל, ואני אכעס
כשאדליק נרות שבת וחג, הלב והשכל שלי יתאגרפו ביניהם. הלב ירצה לנצל את הזמן ה"סגולי", הנשגב והקדוש כל כך - והשכל שוב ילעג לו בציניות: שוב את נופלת לקלישאות האלו? את באמת חושבת שאלוהים יושיע אותך בזכות הכוונות שיש או שאין לך? בזכות הצדיקוּת שלה זכתה יעל לשישה ילדים? שישה בכרס אחת... ומה ביקשתי אני? אחד? רק אחד. לפחות אחד.
מנהג קבוע יש לנו, לשי ולי, ללכת לכותל בדיוק בזמן של בדיקת חמץ, הערב. הכותל כמעט ריק מאנשים. נקי וחף מפתקים ומבקשות, ולשי ולי יש את כל המרחב להיות שם פעם אחת בשנה כמעט-כמעט לבד. כל אחד עם הפחדים שלו, לבד, מול הקיר הקר.
ושם, הערב, אני אכעס עליך, אשרף מזעם ואבכה לך בו זמנית שתחצה סופסוף את הים-סוף הפרטי שלנו.
אלוהים, במצבי כבר מותר לי להשתחרר מהאימה שבלקרוא לך אלוהים עם ה'. אי אפשר איתך ואי אפשר בלעדייך. "ממך אליך אברח..." והרי ברור לי שבסוף, זה רק אתה שתחליט איך, מתי וכמה.
רק שלא יגידו, רק שלא ישאלו
ואם כבר מדברים אליך, אז אנא, אלי. עשה שאמא של נ' לא תגיד לי במבטה המתחסד, המגלגל עיניים לשמיים - "חג שמח, אהובה, אני מתפללת עליכם. אני מתפללת עליכם כל השנה. בע"ה בשנה הבאה תגיעו עם עגלה!" הו, רק לא זה.
תתפללי, ספרי תהילים תגמרי עליי - רק בבקשה אל תספרי לי את זה. ואנא, שיעל, שהיא באמת כה טובה אליי, לא תשאל שאלות. שלא תעיר הערות. את החוויות האלו מחדרי הטיפולים אני מעדיפה לחלוק עם אחותי. פחות עם יעל.
ואנא ממך, עוד בקשה קטנה: שהלל התמה והטהורה שלא תשאל אותי בקול מתיילד איפה התינוקת שלי, כי זה ישבור אותי סופית. וכשאלבש את השמלה המחטבת שקניתי לעצמי, שאף אחת לא תתקנא בהיקף המתניים שלי. אני מקנאת בשלהן, ואין להן מושג מה הייתי נותנת כדי להיפטר מההיקף הזה לשנה-שנתיים, רק בשביל לחבוק גוזל משלי.
עשו לכם הכנה ל"סדר"
ואתם כולכם, אם אתם עתידים לחגוג את החג בחברת אנשים שעוד אין להם ילדים, עשו הכנה. נסו לדבר על עוד נושאים חוץ מטיטולים ומוצצים. אפשר לדבר על העבודה, על אקטואליה, על המצב.
ותחשבו עם עצמכם חמש פעמים לפני כל הערה. תשקלו אם היא שייכת, גם אם יש בה כוונה טובה וחמלה. לא תמיד זה פועל טוב עליי, עלינו, הנשים, המחכות, המצפות, המתפללות לשמוע יום אחד את ילדינו עומדים על כיסא פלסטיק רעוע ומזייפים את "מה נשתנה".
- הכותבת חברה בעמותת אדו"ה – המעלה את המודעות לאתגר הפוריות
לפנייה לכתב/ת 
